| קודם כל, העברתי את שלושת החלקים של הסיפור שלי לטיוטות. אני רוצה לעבוד על זה עוד קצת ולעשות מזה סיפור ארוך יותר שאותו אמכור במיליונים בכל רחבי העולם ושיביא לי את פרס ספיר, פרס פוליצר ושני אוסקרים, עד שבשלב כלשהו אתחרפן בגלל התהילה, אעבור לכפר מבודד בונצואלה, אחיה שם כמה שנים עם בן לסטלנים ישראלים שברחו מהצבא, קלאודיו אשכנזי-דבח או משהו כזה, עד שאמות בוקר אחד מבליעת לקרדה קוצנית. אבל עד שזה יקרה חשבתי לעדכן את כל הקוראים שנשארו לי במאורעות המרגשים של חיי. ובכן, יש דבר אחד מאוד חשוב שעליו אסור לי לדבר בגלל שהחתימו אותי על כל מיני מסמכים. ועל השני גם אי אפשר לדבר כי אני פוחדת לעשות לעצמי עין הרע. וגם על עניינים מיניים אני לא ממש רוצה לדבר כי נמאס לי, בואו רק נגיד שהיה לי ערב לא רע בכלל עם איזה בחור שאחריו נאלצתי לחזור הביתה ולקפוץ במקום איזה חמישים פעם כדי לחסוך מעצמי ביקור במיון נשים, והרי ידוע שאין מעצבן יותר מלהגיע לקטוביץ' בחמישה לשש בבוקר ולראות ששמך מופיע במקום השבעים והמכובד. חוץ מזה הייתה לי אתמול שיחה טלפונית של שעה ומשהו עם הבחורצ'יק, שבסופה נשרפה לי האוזן והלך לי הגרון. לא נותר לי אלא לחכות שאקבל נוגרה באף ואאשפז את עצמי במחלקה תואמת. יצא לנו לדבר פעם בחודש וחצי, כלומר, פעמיים מאז שנפרדנו, ובכל פעם אנחנו מנתחים לפרטים את הפרידה שלנו. איזה שני טרחנים. וברור ששנינו עדיין לא יצאנו מזה לגמרי, ושנינו עדיין קצת אוהבים, אבל אין מה לחזור, אין טעם. אז אנחנו מזיינים את השכל. לא נורא. לפחות זה לא תוקע קונדומים בכל מיני חורים.
אנשים אומרים לי שהם מתגעגעים לדודה של פעם. זה קצת נשמע לי מוזר אבל משום שאני תמיד מאמינה לכל מה שאומרים לי, ישר הסכמתי. כן, בטח, דודה של פעם הלכה לעולמה, מי יודע מה נהיה ממנה, הפכה לפסיכופתית עם שלושה בלוגים במקביל, מפסיקה לכתוב, חוזרת, בקיצור - עושה לכולם בעיות. גם במעריב אמרו לי - רוצים את דודה, לא את ליאת. חצי ממני קצת נעלב, אבל מי אני שאסתכל על חצי הכוס הריקה? ישבתי וניסיתי לכתוב "כמו דודה". כמובן שלא יצא. מי זאת הדודה הזאתי בכלל. מה היא כתבה. אני אפילו לא זוכרת. אני כל הזמן מרגישה כאילו היא התמוססה לי כשהתחלתי לצאת עם הבחורצ'יק ועכשיו אני צריכה, או אמורה, או חייבת לבנות אותה בחזרה. נורא קשה היה לי - ועדיין - לחזור לרווקות, כל כך נכנסתי פנימה, לתוך עולם הזוגיות, אפילו אם זה היה רק לחצי שנה. אז כל הזמן אני מסתובבת עם עצמי ושואלת - עכשיו מה. אני יוצאת לדייטים מזעזעים, אבל זה כבר לא כיף כמו פעם, להיות הקדושה המעונה. זה אפילו קצת עלוב, לצאת לדייט מזעזע. לחזור הביתה ולגלגל עיניים, להרגיש נורא מסכנה. כמה שנים ריחמתי על עצמי, עכשיו כבר אין על מה.
אבל תשמעו, דייטים, אם עושים אותם מספיק שנים ועם מספיק אנשים, זה פשוט מדע. זו אנתרופולוגיה. מכל אחד יש לי סיפור או שניים ובכל אחד אני נזכרת לפעמים. פעם הייתי אצל בחור שסירב לחמם פיתה קפואה על הגז, מתוך עיקרון או משהו. פעם הכרתי מישהו שמצלם נשים עירומות כשהן ישנות לו במיטה, ללא ידיעתן. ומה עם הבחור שסיפר לי על מישהי שהוא כל כך אהב, והכיר לה את סבא שלו כמה שעות לפני שהוא מת, וזה, במילותיו האחרונות אמר לו - מצאת את אהבת חייך, וכמה ימים אחר כך היא עזבה. וזה שהתחיל איתי ברחוב וכשסירבתי אמר לי - כבר יצאתי עם בחורות יפות ורזות ממך, אז תגידי תודה. וכל אלו שלימדו אותי על עצמי, יש בי דברים כל כך ברורים שאני כמעט מחכה שהם יגידו, והם תמיד אומרים. לדבר הם יודעים. וכמה סוגים של זין, וכמה סוגים של נשיקות, וכמה פעמים ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי לצלצולים מבחורים שאת שמם אני כבר לא זוכרת, והם בוודאי גם לא זוכרים אותי. זה ששונא חתולים, זה שעושה את עצמו כאילו שהוא לא מפחד מהכלב שלי, זה שאמר לי שאני לא יודעת לאכול חומוס, זה שחזר מחוצלארץ כדי לישון אצלי ובתיקו בושם למישהי אחרת, כל אלו שנעלמו לי, וכל אלו שאהבתי. אז באמת עכשיו מה. עכשיו אני מתחילה לכתוב עליהם סיפורים. |