העדכון הגיע די מהר. אבא הוכנס לסי-טי ובבדיקה התברר כי חוליות הצוואר נשחקו ע"י החיידק ויש לפעול בדחיפות. אבא הועבר למחלקה הנויירוכירורגית לחדר בידוד. אני ממהר לבית החולים כדי להיות נוכח בהתייעצויות. מגיע ושוב המסדרונות הארוכים, שוב החדר המוכר ושוב אבא מוטל על המיט. הרופאים נכנסים ויוצאים ומדברים ביניהם דברים שמובנים רק להם. אף אחד לא מתייחס למשפחה, לחולה.
בשלב מסויים מגיע רופא בכיר ומתיישב ליד אבא. "מר **** עשינו כמה בדיקות והתברר כי שתי חוליות צוואריות נשחקו עקב פעילות החיידק.... עלינו לנתח אותך באופן דחוף ביותר..... יש לבצע עוד מספר בדיקות ואז נחליט על מועד הניתוח..... אתה מבין את המשמעות...? אבא מהנהן בראשו בכבדות, עיניו עצובות. "אתה מסכים לניתוח...? שואל הרופא. "בוודאי... הרי יש ברירה אחרת...? עונה אבא. "אין ברירה... אתה נמצא בסכנת שיתוק בכל רגע.... תנועה לא נכונה של הצוואר תגרום לשיתוק בארבע גפיים..... מה גם שיש לך בוודאי כאבים חזקים..... "ולמרות סיכוני הניתוח עצמו לטעמי אין מנוס..... ויש סיכונים לא מעטים שעליהם נדבר בשלב יותר מאוחר.... מוסיף הרופא ובעצם מבשר בשורה לא קלה במיוחד.
"אוקיי.... ביום יומיים הקרובים נבצע סדרת בדיקות ואז נהיה יותר חכמים....... קם הרופא ויוצא. הס הושלך בחדר, לאף אחד אין מה לומר. אמא שקועה בהרהורים ודמעות זולגות מעיניה, אבא בוודאי שקוע במחשבות נוגות ולי אין מה להוסיף כרגע. אפילו ההומור השחור הידוע אינו במקמו כרגע. יצאתי מהחדר וירדתי במעלית לכיוון היציאה. חייב דחוף סיגריה וגם לדבר עם מישהו, לשתף. אין לי עם מי לדבר. "היא" כבר לא כאן בשבילי, זה הסתיים. אני מוצא את עצמי משוטט ברחבת הכניסה לבית החולים מצית סיגריה מסיגריה. מתקשר לידידה שעברה ניתוח דומה ומנסה להבין מה המשמעויות. הידידה מספרת וזה לא עושה לי יותר טוב. מתברר גם שהרופא הבכיר שדיבר איתנו הוא גם זה שניתח את הידידה. אני מחליט להתעשת ולחשוב בהיגיון ובבהירות.
חוזר לחדר ומנסה קצת להרים את המורל. לא ממש מצליח. אמא בוכה חרישית וגם לאבא זולגות הדמעות, תחושה כבדה וקשה. "אוקיי... אני אומר. "מה עושים עכשיו....? "עם מי מדברים......? אין תשובות. אני מחליט על תורנות שהייה ליד אבא ומשתף את אחי כמובן. שוב שגרת ליווי. שוב לשבת שעות וימים ליד אבא. שוב לנסות לעזור כמה שניתן. הימים חולפים, בדיקה רודפת בדיקה. ביום שישי מתקיים קונסוליום רופאים בכירים ובסיומו מתקבלת ההחלטה לנתח בתחילת השבוע הקרוב. אבא מתבקש להמעיט בהזזת הראש.
שבת, אני תורן. מגיע בכניסת השבת ושוהה ליד המיטה שעות על שעות. אווירת נכאים. אבא מוצא זמן לדבר איתי על היום שאחרי. למעשה מצווה לי הנחיות לביצוע לאם חלילה הניתוח לא יצליח. דברים שבינו לביני בלבד. מאוד קשה לי אבל אני שומר בבטן ומנסה קצת להרגיע. אבא רציונלי כנראה הרבה יותר. שבת בצהריים. אוירה כבדה. נכנס רופא צעיר ומתיישב ליד אבא. "מר**** אמרו לך שמחר מוקדם בבוקר אתה תנותח....? "לא אמרו מתי.... עונה אבא בקול סדוק. "אוקיי... הוחלט כי מחר בבוקר יתקיים הניתוח.... הזמנו את חדר הניתוחים בשבילך.... החל מחצות תהיה בצום.... עכשיו אקח כמה דגימות דם...... "בבקשה עונה אבא ומושיט יד...... "אגב...... ממשיך הרופא תוך כדי נסיונות למצוא וויריד. "דיברו איתכם על הסיכונים...? אני עונה שלא דיברו איתנו. "אז ככה.... פותח הרופא. "ראשית יש סיכון של פגיעה בחוט השדרה.... המשמעות היא שיתוק בארבע גפיים...... יש סיכון של פגיעה במיתרי הקול.... יש סיכון של פגיעה בעורק דם..... ויש כמובן סיכון קבוע של מוות ..... ולך מר**** הסיכון גדול הרבה יותר עקב בעיות רפואיות....... אבא לא מגיב. "אתה מסכים...? מוכן לחתום על הסכמה....? שואל הרופא. "בוודאי...... עונה אבא נחרצות ובצלילות . "בסדר..... ושיהיה בהצלחה.... מסיים הרופא ויוצא.
נשארנו אבא ואני לבד. שקט בחדר. גם אבא וגם אני שקועים במחשבות. הלילה יורד והשבת יוצאת. "תעשה בבקשה הבדלה..... מבקש אבא. "אולי זו ההבדלה האחרונה בחיי........ הוא מוסיף וגורם לי להרגיש רע במיוחד. אני מבדיל ומיד מתקשר לאמא ולאחי לעדכן. אחי מודיע כי יגיע להיות עם אבא בלילה ובשעות הניתוח, אמא תגיע בבוקר ותהיה עם אחי בשעות הניתוח ואני אלך לנוח ועלי לחזור לבית החולים בסיום הניתוח כדי להיות עם אבא בהתאוששות.
נסעתי הביתה אחוז הרהורים. קשה. הלילה עבר עם מעט שינה והבוקר הגיע. הרופאים אמרו שממש מוקדם בבוקר יתקיים הניתוח ואני מתקשר בשעה שבע לברר מה קורה. אחי עונה שעדיין כלום. השעון לא זז. שבע וחצי, שמונה, שמונה וחצי. טלפון, אחי מודיע שעכשיו הורידו את אבא לחדר הניתוח, הרופאים אמרו כי הניתוח ייקח בין ארבע לשש שעות ומי שינתח זה הרופא הבכיר במחלקה. כמו שאבא בעצם רצה וביקש.השעון זוחל ואני מטפס על הקירות. מביט בשעון כל מספר דקות. לא.... הוא ממש לא זז. תשע וחצי, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה וחצי. עברו ארבע שעות וכלום. אני מתקשר לאחי. "עדיין בניתוח..... "טוב.... תעדכן.... "תשמע.... בשעה שתיים וחצי אני צריך להיות במשמרת ורצוי שתבוא לכאן לפני כדי להחליף אותי.... מבקש אחי. "אין בעיה.... אגיע בזמן.
השעה אחת. אני חסר סבלנות ומחליט לנסוע להחליף את אחי. שקוע בהרהורים נוהג וחושב.השעה אחת וחצי, אני מחייג לאחי. "מה קורה......? "כלום...... עדיין בניתוח...... רגע...רגע.... קוראים לנו.... אני אדבר איתך מיד..... אחי סוגר את הטלפון. עוברות חמש דקות ארוכות ארוכות והטלפון מצלצל. "כן..... "טוב תשמע.... הניתוח הסתיים בהצלחה...... הרופא יצא עכשיו ואמר שהם סיימו בהצלחה וככל הנראה לא נפגע שום דבר.... עכשיו הוא מועבר להתאוששות וכנראה בעוד שעה נוכל להכנס אליו..... אז כדאי שתגיע זריז..... שחררתי אנחת רווחה, נרגעתי. מסמס לידידה את החדשות הטובות ומחליט למרות שאנחנו לא בקשר לסמס גם "אליה". "החלמה מהירה " היא עונה באס אמ אס. חיוך גדול נמרח על פניי.
מגיע לבית החולים וממהר לחדר הניתוח. עשרות אנשים לחוצים ממתינים במקום, המולה גדולה. אחי מספר שהרופא אמר לו שהוציאו שתי חוליות מהצוואר , עטפו אותן במכת והחזירו. "יופי.... עכשיו יש לנו אבא עשיר ומצפצף..... אני עונה. אמא לא מבינה ואחי מסביר לה. היא מחייכת. השעה שתיים, אחי חייב לעזוב. אמא ואני נשארים ממתינים. אני מודד בצעדים את המסדרון הארוך. השעות נוקפות. השעה שלוש, עדיין לא נותנים לנו להכנס. אמא קצת נלחצת ועושה קצת בלאגן ואני נאלץ להרגיע אותה, השעה ארבע הניתוח הסתיים לפני שלוש שעות ועדיין לא נותנים לנו להכנס. חשש מתגנב לליבי. לפתע יוצא אחד הרופאים מהנויירוכירורגית. "ד"ר.... אני ממהר אחריו. "תקדיש לי דקה או שתיים...? "כן... בוודאי.... "תשמע..... אני ניתחתי את אבא...... הניתוח עבר בסדר גמור ובהצלחה רבה...... אבא כבר ער ומתאושש......פשוט יש בעיה בהתאוששות שכל רגע מכניסים שם מנותח חדש ולכן לא נותנים לכם להכנס..... עוד מעט יעבירו אותו למחלקה..... הכל בסדר ואפשר להרגע.... אמא נרגעת ואפילו חיוך קטנטן נמתח על פניה. "תודה ד"ר.... אני לוחץ את ידו.
השעה ארבע וחצי. "יוצאת גברת מבוגרת מחדר הניתוח וקוראת "משפחת ****** ........ "כן... אנחנו כאן.... אני עונה. "מר ***** מועבר למחלקה..... תוכלו ללוות אותו....... "תודה גברת...... הדלתות החשמליות נפתחות ומיטה מובלת החוצה. סניטר מוביל, רופא מלווה ואני מתבקש לסייע. אבא פוקח עיניים.... חבוש כולו ומליון צינורות מחוברים אליו. אבא מגניב חיוך וקריצה ושולח יד אל מחוץ לשמיכה. אמא תופסת את ידו ואני מגניב לו קריצה. "מה קורה....? אני שואל. אבא לא יכול לענות אבל מסמן בעיניו שהכל תחת שליטה. מדברים בעיניים. אנחנו מלווים את המיטה למעלית וממנה למסדרון ולחדר אותו עזב בשעות הבוקר. אני מתבקש לסייע לצוות להעביר את אבא למיטה ודי מתפלא שלא מכניסים אותו לחדר הטיפול הנמרץ במחלקה. העברנו אאת אבא ואני שואל את האחות אם מותר להשקות אותו. "כן... רק לאט לאט.... אני מסייע לו עם כפית ללגום מעט מים. נשארנו לבד.
המשך יבוא (אחרון.... מבטיח)
|