מיומנו של נע ונד
פוסטים פופולאריים
-
ירושלים של זהב ושל חושך ושל אור
15/6/09 | 1198 צפיות
-
סוכר בממלכת ירושלים
7/6/09 | 1657 צפיות
-
כמיהה
5/6/09 | 618 צפיות
-
מאיפה בא החלב? דיווח מצולם - לא לרכי הלבב שביניכם - חלק ראשון
3/1/10 | 2312 צפיות
-
בדידות
22/7/09 | 1301 צפיות
-
בוצינא דקרדינותא כמשל - על תרמית הקבלה ואינסטנט ניו אייג' לשוטים
10/7/09 | 3483 צפיות
פוסטים אחרונים
התאבדות - הרהורים על משמעות החיים
דודו טופז התאבד היום בתליה. לפני מספר ימים שם ידידי א. קץ לחייו – ירה בראשו. מותו של טופז לא משנה לי כהוא זה. לכתו בטרם עת של א., האדם הראשון שהכרתי ששם קץ לחייו, מעורר בי הרהורים נוגים.
אף שחלפו רק מספר שעות ממותו של דודו, כבר נאמר כל מה שניתן להאמר על כך.
עורך דינו, כעיט החג על הפגר, כבר מאשים את התקשורת והציבור, מקווה אולי בסתר ליבו להשיג משהו עבור מרשיו בעתיד, ואיש תקשורת ידוע אחד עולץ על מותו ואומר שהגיע לו.
אינני מתאבל על לכתו של טופז.
בראשית דרכו היה שחקן לא רע ובדרן משעשע עד מאד, עד שנטרף על ידי מפלצת הרייטינג של הטלוויזיה המסחרית והפך למפלצת בעצמו.
דודו החל להאמין בעצמו באגדות שרקחו יחצ"ני קשת כי הוא "הראשון בבידור" – אושיה תרבותית שגיבה ש"העם" אוהב ומעריץ. אשליה שנופחה על ידי סצינות מתוזמרות היטב שבהן עדר המעריצים, מתוזמר ומבוים בידי להטוטנים מקצועניים, מריע ל"כוכב העל", שהפך למכונת מזומנים.
טופז החל להאמין כי "העם" מעריץ אותו, כי הוא אולי גם "הראשון לזיון", כי אין אשה שתעמוד בפני קסמיו, כי יעודו בחיים לענג את בנות ישראל הכשרות, להיטיב עם עמך, להיות אייקון תרבות עדי עד ולחיות לנצח.
והנה נס ליחו, דמויות קרטון אחרות, צעירות יותר, עכשוויות יותר, אולי מסתפקות בשכר נמוך יותר, הדיחו אותו ממרום התהילה ותפסו את מקומו בפנתיאון הרייטינג של הסלבס החלולים, הידוענים הנבובים, המושלכים על ידי ברוני הרייטינג אל זירת התקשורת המריעה.
דודו לא יכול לשאת את החרפה. השיבה הזורקת בצדעיו, המחלה ואולי גם האין האונים המתלווה כמעט תמיד אליה, לא יכלו לפצות אותו על עשרות המיליונים בבנק.
הג'אנקי של סגידת ההמון, החל להאמין כי נעשה לו עוול נורא, והפך לעבריין פסיכופת.
תליה בכבל של קומקום חשמלי – היא סוף עגום לפארסה הזו.
ובכל זאת, תנחומי לאוהביו, לילדיו, לחבריו.
אינני מתאבל עליו, אולם אני כואב את מותו של א. שגרם לי להרהורים נוגים.
לפני שנעבור אליהם, הרשו לי, רק כי אני ממש מוכרח, אתנחתא קומית קצרה, ולהציע לכם דרך נוחה להתאבדות... ובכן. א. שם לפני מספר ימים קץ לחייו ביריה.
א. היה כבן 50, גבר יפה תואר, "חתיך הורס", הייתן אתן הקוראות אומרות לו פגשתן אותו או ראיתן את תמונתו.
הוא היה ספורטאי מצטיין, איש עסקים מצליח, יזם מבריק, איש שיחה מרתק. היה לו בית מפואר מעוצב להפליא בשכונה יוקרתית, אשה יפהפיה, ילדים מוצלחים.
את א ואשתו פגשנו לפני כעשר שנים בשארם א' שייח, לשם נהגו לטוס לעיתים. בילינו כמה ימים קסומים ביחד בעיר הנופש המדהימה הזו ואחר כך עוד שמרנו על קשר.
ביקרתי בביתם והם ביקרו בביתנו. לימים דעכה הידידות הזו, כדרך העולם.
"שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, דירה נאה, כלים נאים ואישה נאה", אמרו חז"לינו באמירה שוביניסטית משהו, ומכל אלה ניחן א. בשפע.
מדוע שם קץ לחייו? לא הייתי עמו בקשר ואינני יודע.
מספרים שהיה בדיכאון, אומרים, כי גם אביו שם קץ לחייו בזמנו, מרכלים על שהיה צריך להתחיל בדרך חדשה.
מה שאני זוכר זה אדם מקסים, אנרגטי, מלא שמחת חיים, פעלתן, שופע הומור, איש שיחה מרתק.
עצוב, עצוב.
מה מביא אנשים להתאבד? לפעמים, כך אני מהרהר לאחרונה, נדמה כאילו החיים אינם אלה מחלה סופנית, שסופה ידוע מראש.
אנו נולדים בכאב וצווחה וסופנו יגון ואנחה.
לא ירחק היום ואנו נהיה כואבים ומיוסרים, בודדים בשממת גופנו הנקרב, אומללים בתוך רוחנו הנעלמת, לנטל על סביבתנו, גורמים סבל ליקרים לנו.
קרב היום שבו כמאמר קוהלת: "יָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר. ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה...
אני יודע, ורובכם יודעים בתוככם, כי לחיים אין משמעות, לחיים יש סוף שאחריו נהיה רימה ותולעה. כל הסיפורים על נשמה יתרה, גן עדן וחיים שלאחר המוות אינם אלא המצאות של האדם הירא מפני המוות, יראת מוות. מעפר באנו ואל עפר נשוב. סופנו קרוב , וגם זכרנו יאבד בעד זמן קצר להפליא, הרף עין ממש במשמעות הקוסמית של העולם. גרוע מכך – לא ירחק היום בו יאבד ויעלם כל מה שמסביבנו, כדור הארץ, מערכת השמש, ולבסוף היקום כולו. איש לא יזכור אותנו, איש לא יקרא את שייקספיר, איש לא יהיה שם, לא יהיה מאומה
גם כאן היטיב החכם באדם, יהיה אשר יהיה לומר זאת ממני :" מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא?: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ. אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן.."
ובכל זאת אנו חפצים לחיות, דבקים בחיים גם כאשר אנו סובלים סבל קשה, גם כאשר אנו מושפלים, משועבדים, סובלים, רואים את מותנו קרב ובא. כמעט לאיש מאיתנו אין יכולת להישיר פניו אל המוות. אנחנו מאמינים ומתפללים, בודים לנו ישויות דמיוניות שיצילו אותנו, עושים יוגה ומדיטציה, התעמלות ודיאטה, ובעיקר – מדחיקים, מדחיקים, מדחיקים.
למה אנחנו עושים כל זאת? האם יש משמעות לחיים, בכל זאת?
התשובה, וזו בעיני התשובה היחדיה, היא פשוטה מאד:האבולוציה מכתיבה לכל יצור חי את הדבקות בחיים, את המאבק לשרוד מול המוות האורב בכל רגע. גם לבקטריה שבצלוחית המעבדה גם שבלול השדה הפשוט , גם לזאב הערבות וגם לאדם.
בלי הרצון לשרוד, להתרבות ולחיות, לא היו נוצרים החיים, ולכן ישלנו אמונה אחת מרכזית, לדעתי, אמונה אחת נכונה וצודקת – האמונה בקדושת החיים.
אם אנו דבקים באמונה הזו, נותנת לנו האבולוציה שכר, רגעים של אושר – את המיית הרוח בערבי הנחל, את צחוקו של תינוק שאנו מאמצים אל חיקנו, את ריחו המלוח של הים, את קול ציוץ הציפורים עם שחר, את להט תשוקתה של אישה אוהבת. את רגעי האושר הללו אנו יכולים לשאת עמנו תמיד, אל מדבריות הזקנה, אל בדידותו של המוות. הזיכרון זהו מותר האדם.
הבל הבלים, אמר קוהלת, הכל הבל, וצדק
ואף על פי כן, נוע תנוע. |
תגובות אחרונות
-
Perfect-Beat
בתגובה על כה אמר זרתוסטרא
-
שמעון רוזנברג
בתגובה על מאיפה בא החלב? דיווח מצולם - חלק שני, וגם מצוות שלא ידעתם עליהן
-
ליצ'י רפופורט
בתגובה על עייפה אך מרוצה
-
,תשוקי
בתגובה על מאיפה בא החלב? דיווח מצולם - לא לרכי הלבב שביניכם - חלק ראשון
-
תמיד מחוייכת
בתגובה על אהה
-
הנריק הצייר
בתגובה על רויטע קאפעלוש - כיפה אדומה בנוסח חרדי - חלק ראשון
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אדם שהגיע לידי התאבדות כפי הנראה הגיע לקצה תהום
,אולי חש שאין לו עוד מה להפסיד.....שאין לו לאן לפנות...
איני מתיימרת לדעת את תחושותיו של אדם ברגע זה יכולה אני רק לשער ולכאוב את כאבו וכאב הסובבים אותו
עצוב ,עצוב
שלא נדע
סאני
למה כוונתך מודעות כזו אינה קיימת? האם האדם יצור כה נחות וטיפש?
האם אין בו יסוד רציונלי? (גם אם נניח ובצדק שלא כולם במידה שווה). האם אינו מקבל החלטות ושוקל כיצד ינהג? האם אינך נוהג בהגיון מה לעשות בכספך? האם אינך בוחר היכן ואיך לחיות? מה ללמוד, היכן לעבוד? עם מי להתחתן? האם לא מבצעת בחירה בין חלופות? אינם מתייעצים? האם אין אנשים שבוחרים להתאבד? או להבדיל, להקריב את חייהם? - או שהם לא מודעים לבחירתם כדבריך?נדמה לי שאנשים שבוחרים לשים קץ לחייהם, מעוררים בכל השאר מחשבות לגבי משמעות החיים שלהם עצמם.
איבדתי חבר טוב שהחליט שהוא לא יכול יותר לשאת את עול החיים. הוא השאיר רעיה וילדים קטנים להתמודד בלעדיו עם העולם. עברו המון שנים מאז. הכעס שלי כלפיו עדיין קיים, אבל אני יכולה גם לקבל את המצוקה הנפשית לה היה נתון במהלך רוב חייו. שום מצב חיצוני לא יכול לשנות את ההרגשה הפנימית.
נוע תנוע? יש כאלה שבוחרים לצאת מהמשחק.
אני לא חושבת שזה נקרא "סוף טוב"
לפעמים סיזיפוס נואש מלשאת את האבן במעלה ההר
ולא מקווה יותר
לרגעי אושר ומשמעות.
והכתיבה שלך - אושר בפני עצמו...
דעתי לא ממש חשובה רמי, כבר אמרתי, אף אחד לא ממש יודע...
אף אחד לא חזר כדיי לספר.
אשמח אם תרחיבי פיונת - מהי משמעות החיים? איזה אימפקט ישאירו חיינו ביקום?
אפרת יקרה,
האם בעינייך, לחייו של איכר העמל להוציא לחמו מן האדמה יש פחות משמעות מאשר לחייו של מי שכותב בלוגים או מצייר?
הצבת ההגשמה העצמית כקריטריון לחיים בעלי משמעות מובילה למסקנות מוזרות בעיני.
תודה שמעון על דבריך המאלפים.
אני חושששאתה משלה את עצמך באשר ל"בחירה המודעת" . לטעמי, מודעות כזו אינה קיימת
תודה על תגובתך סיזיפוס
למה אתה לושה שהחברה "רקובה"? למה אתה מתכוון?
קסנדרה - את באמצת מצטערת?
אם כן, תנחומי
לאה יקרה,
כפי שאולי את יודעת, כבר לא קוברים מתאבדים מחוץ לגדר.
אני חושב שמגיעה לו קבורה מכובדת כמו לכל אדם
שובוגונזו ידידי היקר,
מה לדעתך מחכה מאחורי הגבעה?
רמי -
תודה ששיתפת
לא אביע את דעתי
אבל כל מותו של כל אדם
בכל דרך שהיא
וגם התאבדות -
אני כואבת.
אי אפשר גם לשפוט אני חושבת
זה ענין של רגע וזהו.
בכולופן - תודה על הפוסט
שבת טובה ומחבקת
אשוב
משמעות החיים הם החיים עצמם ומה שאתה עושה בהם בכל רגע.
אפשר למנות שורה ארוכה של משמעויות לחיים, שהן גם הנאות גדולות וקטנות, פיסיות ושאינן גשמיות, כמו אהבה, ובייחוד אהבת ילדיך, דאגה לאהוביך, נאמנות להם. וכן - משמעות רבה יש מה אתה עושה למען עצמך ו"נשמתך" - כל אחד על פי יכולתו וכשוריו, החל מ"צא ולמד", דרך "עסוק ביצירה" ומחשבה, דרך הנאות חיים קטנות כמו האזנה למוסיקה, קריאה, טיול (בחלק יש גם מידה של צא ולמד) וכלה במציאת ייעוד בעבודה (על הגשמה דרך עבודה - כתב בצדק א"ד גורדון). ויש עוד דרכים - התנדבות למען הזולת, והחברה. ואם אתה דתי ומאמין - תמצא משמעות לחייך באמונתך ובכל הנגזר מכך על אורח חייך
קראתי בעיון את הקטע של שמעון ומסיכמה עם דעתו
הפוסט שלך אכן מעלה שאלות
ועלינו לתת תשובה
מה משמעותם לגבי כל אחד מאתנו
תודה
אפרת
......לֹא שׁוֹכֵחַ.
הַדֶּמוֹן לֹא הֻתַּשׁ בְּחֶסֶד עָטַף כִּמְבֻיָּשׁאָדָם שֶׁהֻתַּשׁ.
לפתע שמתי לב שהבית האחרון
של השיר החדש לי "הגוף לא שוכח"
מתאים לאירועים
לאנשים
לדמונים שלהם
לגוף והנפש המותשת..
ובכלל לתרבות הרייטיגנ וסדקיה
שמעלה דמונים
תודה שהבאת
ראה שם בבלוג שלי את כל השיר שאינו נכתב לאירוע זה אלא במהלך סדנת גישטאלט
אפרתצר לי על כל איש ואישה שלקחו את חייהם במו ידים.
מנגד, אין אני יכולה לדעת מה עבר בראשם בטרם עשו את המעשה ולכן גם אינני יכולה לשפוט.
כשטוב לנו אנחרו לא רוצים למות כשרע מאד, יש כאלה הנשברים.
אני נזכרת במערכון שנעשה עם דודו טופז במסגרת התכנית "רק בישראל".
הדברים שאמר שם דודו, בראי של היום, מזעזעים - כי הם פשוט האמת שבה האמין
לי כאב רק על יליו שנותרו יתומים מאב.
אם ננסה לנתח את מעשהו זה של דודו לא נבין כלל את מניעיו, אנו הציבור מכיר היטב
את האמן ותרומתו לתרבות, לערכים אך אנו לא מכירים את דודו כאדם, כנפש - רגשות,
יחסים, אהבה - שם אולי תלוי הקולר שהאיר והחשיך את דרכו, רבות היה צריך להאמר
על האיש, תרומתו וגישתו אל החיים.
ירמיק
הנה דוגמא פשוטה למה שעשו לאיש
תקרא את הפוסט שלך ותבין
אני בטוחה שלא הכרת את דודו טופז אישית
ואני מניחה שכל מה שכתבת עליו והניתוח שעשית לו הוא על סמך רכילות תקשורתית
מבלי להכיר לשניה את נפשו ומי הוא האיש
ולא שאני מצדיקה את מעשיו , מה גם שאליהם כמעט ולא התייחסת
לגבי חברך שהתאבד
לדעתי אפילו אותך זה לא מעניין, חוץ מסקרנות
עובדה דברת עליו בשתי שורות ושיטחיות לחלוטין
אז היה לו כסף והיה יפה חתיך הורס,היה לו בית וכל מה שרצה מבחינה חומרית
עובדה שנשמתית הוא היה מרוקן וגמור
לגבי ההבנות שלך את משמעות החיים... הייתי אומרת שהכי פחות מסכימה איתך
אבל בנושא הזה לא ארחיב כי דעתנו רחוקות מאוד האחת מהשניה
שלום רמי,
אני סבור שחיבורך מערבב מין שאינו במינו. הפרשה האקטואלית של התאבדות טופז היא עניין אחד שעיקר הדיון בה עוסק ביחסי אמן ותקשורת לצד המציצנות ותאוות הרכילות והסקופ של חלק מבני האדם, במיוחד כשגבור עברם נופל משמיו לגהינום הפתאים הנפשי שלו עצמו. עצם העובדה שאדם בוחר להתאבד היא עניין אחר. ולא עניין אחר אחד - כי מניעי ההתאבדות שונים ומגוונים. ואילו העניין השלישי - שאלת משמעות החיים - שבו אתה עוסק, בעיני אינו רלבנטי כלל להתאבדותו של טופז. למעשה, יש לדון בה ללא כל קשר לשאלת ההתאבדות, במיוחד שיש להטיל ספק בהנחה שאנשים מתאבדים כי לא מצאו או איבדו משמעות לחייהם. הנחה זו וודאי שאינה נכונה לגבי חלק מהמתאבדים (ראה הגדרת המתאבדים, ובייחוד המתאבד האלטרואיסט לפי דירקהיים).
מכל מקום, נושא זה - של משמעות החיים אם הבנתיך נכון, זהו העיקר בחיבורך והוא רחב יותר ו"פילוסופי", לכאורה, מסוגיית ההתאבדות.
אלא שאני סבור שהחיפוש אחר "משמעות" לחיים הוא חסר תוחלת ותועלת. ועל כך נתנו תשובות שונות ומוצלחות דווקא הומוריסטים מבריקים כוודי אלן וחבורת מונטי פייטון (למשל בסרט "טעם החיים", או בבריאן כוכב עליון") או דאגלס אדמס (משמעות החיים - או השאלה הגדולה מכל, היא "42")
וכמוהם אני טוען כי העיסוק בשאלה הוא חסר משמעות, או במקרה הטוב סיזיפי, ואינו יכול להוביל לפתרון, ומסיט את האדם מן העיקר - והוא שמשמעות החיים הם החיים עצמם ומה שאתה עושה בהם בכל רגע. אפשר למנות שורה ארוכה של משמעויות לחיים, שהן גם הנאות גדולות וקטנות, פיסיות ושאינן גשמיות, כמו אהבה, ובייחוד אהבת ילדיך, דאגה לאהוביך, נאמנות להם. וכן - משמעות רבה יש מה אתה עושה למען עצמך ו"נשמתך" - כל אחד על פי יכולתו וכשוריו, החל מ"צא ולמד", דרך "עסוק ביצירה" ומחשבה, דרך הנאות חיים קטנות כמו האזנה למוסיקה, קריאה, טיול (בחלק יש גם מידה של צא ולמד) וכלה במציאת ייעוד בעבודה (על הגשמה דרך עבודה - כתב בצדק א"ד גורדון). ויש עוד דרכים - התנדבות למען הזולת, והחברה. ואם אתה דתי ומאמין - תמצא משמעות לחייך באמונתך ובכל הנגזר מכך על אורח חייך.
לכן יש סדרה של אמירות בכתיבתך איני מקבל - לא שהחיים הם מחלה סופנית, שסופה ידוע מראש. החיים הם החיים, והמוות הוא חלק טבעי בריא והכרחי של החיים, ולא שהחיים הם חלק מן המוות כמצטייר מדבריך. ההתאבדות ממילא אינה רלבנטית כאן כי אינה חלק ממהלך החיים הרגיל.
וגם טענתך כי אנו ממשיכים או מתאמצים לשרוד רק כי זהו צו האבולוציה - קרי שאיננו נבדלים מהיחיות - אינו מדויק. האדם הוא חיה מודעת לעצמה במידה כה רבה ששוב אינו פועל רק מטעמים של שרידות וצו אבולוציה.הוא שואל את עצמו שאלות (כולל שאלתך על משמעות החיים) שאיני יודע אם מרבית/כל החיות שואלות
אמרת - זכרון הוא מותר האדם - ואף בכך איני בטוח. שוב איננו יודעים לומר דבר בטוח על טיב הזכרון של בעלי חיים אינטליגנטיים ובעלי מודעות עצמית כלשהי (יונקים ימיים קופי האדם והפיל)
ולבסוף אני מסכים כי "בכל זאת נוע תנוע", אבל מבחירה מודעת לנוע, ולא כי אני חייב לנוע.
ואני לא מסכים עם קהלת שהכל הבל.
כל היום אנחנו קוראים על אנשים ששמו קץ לחייהם.
אנשים עוברים כל מיני דברים בחיים ואפילו קשים
אבל עד לעשות צעד קיצוני ולהתאבד?
כמעט כל דבר יכול לבוא על פתרונו וגם אם לא, התאבדות גם היא לא פיתרון *
אהבתי את הפוסט... עמוק
משהו לגבי המשמעות החיים:
אדם שמסתכל בחוסר סובלנות על החיים הוא כמו תא בגוף האדם שלא מבין את הרעיון של קיומו כי הרי ימות במהרה.
אותו דבר לגבינו, בני האדם: כל אחד מאיתנו הוא בר מוות, אבל אנחנו חלק ממשהו שנקרא "אנושות" שהיא בת אל מוות.
כל מה שנשאר זה למצוא את את הקשר בין האדם לאנושות, כמו שיש קשר בין תא בגוף לאדם עצמו.
והקשר הוא חיים נכונים ואנחנו החילוניים לא ממש חיים נכון
כי רק על פי מבחן האבולוציה, יש לנו כבר מינוס גדול בגלל ריבוי טבעי שלילי.
ו
משהו באיך שאנחנו חיים רקוב, כמו גופו מזדקן של אדם
וחברה לא צריכה כלל להירקב, היא לא אדם בר מוות.
על כן, אי אפשר לצפות למצוא משמעות חיים בחברה רקובה.
ואגב, אין זה אומר שהיא איננה.
צר לי על חברך שהתאבד (ועל דודו)
איני מסכימה עם דבריך, ואני אזכור את האדם בשלמותו על מעשיו השליליים והחיוביים.
אין אדם מושלם, וגם דודו לא היה מושלם, וזה שנשים נפלו לרגליו לא צריך להיות רלוונטי
לדיון באישיותו. ולא, אין אתה או אדם אחר חייבים להתאבל או להצטער על לכתו, יש מי שמצטער
וכואב את סופו הטראגי. כאשר אני כותבת הסוף הטראגי, אני מתכוונת לא רק להתאבדותו, אלא לכל התהליך,
מהרגע בו הוא נדחה ע"י המפיקים והנהלת הערוצים, השמחה לאידו, הנקמה, המעצר, נטישת החברים וההתאבדות.
חבל על דאבדין ולא משתכחין ...
אומרים במקורות
אל נא תדון אדם עד שתגיע למקומו
מקווה בכל לב שאיש לא יגיע
לכן אל נא נרקוד על הדם
די בזה שהאיש יקבר מחוץ לגדר
כפי שעושים למאבדים חייהם בידם
אין איש יודע לאמיתו מה הזרמים התחתיים המניעים
ת.נ.צ.ב.ה
לאה
דודו טופז היה אדם טפש,
ונרצח ע"י התיקשורת,
רמי היקר,
תודה ששיתפת במחשבותך ובכתיבתך המצויינת.
דברים קשים אמרת והאמת זועקת מתוכם .
בעיקר על התקשורת ועל כוכבי הדמי שהיא יוצרת.
לגבי סופיותם ומשמעותם של החיים יחלקו רבים עליך וזה
לגיטימי, הרי בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא ממש
יודע מה מסתתר מאחורי הגבעה...
אומלל --- כאב לי עליו
פוזית*