אנשי המערות

 על גבעה ירוקה המשקיפה לעבר העיר חברון, ישבתי וצפיתי באחי הגדול שיצא לרעות את הכבשים הרעבות. אחי הלך והתרחק והכבשים הפכו לנקודות לבנות המלוות את דמותו באשר פסע.

ריח הגחלים מהתנור של אמא הזכיר לי שעוד מעט נאכל צהריים וכדאי שאחזור הביתה לעזור בהכנות.לאחי זוהיר עוד מעט ימלאו 14 שנה והוא אחראי על הצאן ואילו אני שעדין לא מלאו לי 9 שנים, אני עוזר לאמי בשמירה על שלושת אחיותיי בזמן שהיא מבשלת ומטפלת במטלות הבית.

לפעמים אני מצטרף לאמי לטיול מסביב לגבעות כדי ללקט קוצים מיוחדים שאח"כ אמי מעבדת ומכינה לאכילה.  ביתנו עשוי מאבן למרות שחלק מהבתים גם עשויים מיריעות פח. שהוריי התחתנו,  משפחתם עזרה להם לבנות את ביתנו. לפעמים קוראים לנו אנשי המערות מכיוון שחלקנו עדין גר במערות, ממש כפי שסבי עדין נוהג לחיות. לפי מסורת בני עמנו, נהגנו מאז מתמיד לגור במערות הטבעיות שהטבע העניק לנו.  שהשמש שוקעת, קרן האור כה נמוכה עד שהיא פוגעת בפתח המערה של סבי ומאירה את פתחה. ואז כמו תמיד, אני מגלה את סבי יושב על המזרונים שפתח המערה ומעלה עשן מתוך מתקן זכוכית וצינור ארוך שמחובר לפיו הנקרא נרגילה. סבי שכבר רגיל ל"טקס השקיעה" ממתין לרגע זה כדי לפקוח את עיניו ולהצטרף אלינו לארוחת הערב.  

לפעמים שסבי עוזב את מערתו, אני ושלושת אחיותיי הקטנות נכנסים בשקט למערה ומתחבאים מאחורי ערימת המזרנים והכריות שמשמשים לישיבה שאורחים באים לבקרו. ואז, שסבי חוזר, אנחנו קופצים עליו ומפתיעים אותו ונעלמים שוב החוצה בריצה. 

מסביב לביתנו, ליד המערה של סבא, ישנן מערות קטנות נוספות שבהן גרות הכבשים והעזים. לפעמים שאני יושב על הגבעה ומסתכל על שכיננו היהודים, אני רואה את בתיהם אבל אינני מצליח לראות מערות.