"מי שחי בארץ, יש מין תחושה כזאת שהוא לא חי במקום הנכון, ולפעמים כשמגיעים לניו יורק יש קונקרטיזציה לתחושה הזאת. הרגשה שהגענו ללב שלנו, למרכז שלנו." קשה קצת להפריד מה שייך לנו ומה לתרבות האמריקאית. הוכחה אחת לכך היא שאנחנו מתבלים היטב את המשפטים שלנו בביטויים באנגלית. ואכן יש תחושה כשנוחתים כאן, של מוכרות גדולה- תכניות הטלוויזיה והסדרות שצפינו בהם שוב ושוב צולמו כאן, הרחובות שמשמשים רקע לסרטים שגדלנו עליהם, המוסיקה שלנו הגיעה מכאן יחד עם הסטריאו, הווקמן, ואחר כך האיי פוד, אבל-האם אנחנו באמת דומים לאמריקאים?!

"החושים כאן עובדים אחרת. אפילו לאכול כאן פאסט פוד זאת חוויה תרבותית, למרות שזאת פיקציה ומי שיושב ואוכל כאן הוא בטח תייר כמוני. ניו יורק היא מעוז של תרבות הפופ שגדלתי עליה. הכל עובר דרך התרבות הזאת, אפילו התפסן בשדה השיפון של סאלינג'ר, למרות שנכתב כספרות גבוהה. הספרות האמריקנית הותבעה בספרות הפופ. זה המקום של גיבורי העל, סופר הירוז , שהשמיים כאן מצולקים בהם, למרות שלא רואים אותם. גותם הוא אחד הכינויים של ניו יורק. באטמן גר בגותם סיטי. הקולנוע שיכפל את העיר, העיר האמיתית והמטאפורית יושבות אחת על השנייה ואני עדיין לא רואה את הרווח בינהן". אמר לי שמעון אדף- סופר משורר ועורך, כשהגיע לביקור בעיר בעודינו יושבים על כוס קפה ברחוב בליקר.

אכן, החוויה הראשונה כאן, מבחינת תקשורת, מיד שאתה מתחיל להסתובב ברחובות ניו יורק, בה אתה מרגיש בבית של סדרות הטלוויזיה והסרטים, שלמרות שיש לך אנגלית מצויינת מהתיכון, וקיבלת פטור מאנגלית באוניברסיטה, אף אחד לא ממש מבין בהתחלה מה אתה אומר. מצד שני , אין כמעט פעם שתלך ברחוב ולא תשמע עברית מדוברת ובקול רם.

 גם למי שכאמור קיבל באנגלית פטור, נכון מפגש חזיתי עם תסכול ולא רק בהגיה, כך אני חושבת לעצמי כשאני כוססת ציפורניים מלאת תמהון מול הבוס האמריקאי שלי גדעון, שאחראי על תכניות לימודים לנוער יהודי בו אני מעבירה סדנאות אמנות באפר ווסט סייד:

 "אז ככה- יש לנו שלושה ארונות-לציוד." הוא אומר בטון מלא חשיבות,  ”על כל קופסא מופיע לייבל של מה היא מכילה. על הארון תלויה רשימה לפי האיי בי סי, ומפה, של כל הציוד בשלושת הארונות. מאוד חשוב אחרי כל פעם להקפיד להחזיר את הציוד לפי סדר האיי בי סי. יש לנו פה את קרלה, שהתפקיד שלה במקום הוא היא להדביק את הלייבלס על קופסאות הפלסטיק שממלאות את הארונות, דה סופליי איז דה מוסט אימפורטנט סינג." אני מסתכלת על השעון מתהומות היאוש: שלושת רבעי שעה שיחה על הקופסאות ועל הלייבלס.

לא רק לייבלס לחומרי האמנות, או לקופסאות. נדמה לי שלאמריקאים לייבלס-שפתי לכל מצב אנושי:

 זה מתבטא אפילו בתיוג כל רגע נתון בהתרקמותה של מערכת יחסים: יש פירס דייט, סקנד וסרד. כמו גם בסקס יש פירסט בייס סקנד וסרד, משל היה גופך מגרש בייסבול.

לכל פעולה ומצב צבירה תווית מוכנה מראש: "ווי אר הנגינג אאוט", או "ווי אר צ'ינלינג אאוט."

 מזל שהבאתי איתי חבר מישראל, ואני לא צריכה לצאת איתם לדייטים. בנתיים.

גם אם תפתח איתם שיחה עמוקה בה יתוודו על ילדות קשה, או לא עלינו מחלה ממארת, למחרת העיניינים כרגיל, הדיבור הזה אינו יוצר קרבה. למשהו- טעון רגשית הם מיד יקרו בשם הכולל "דארק".

 "כשהגעתי חטפתי הלם מכמה שהתרבויות בעצם שונות. בגלל החשיפה העצומה של הישראלים לתרבות האמריקאית ישראלים באים וחושבים שהם דומים, אך זה רחוק מאוד מהמציאות. יש שוני עצום, יש לנו דברים שאנחנו כיביכול מכירים, אבל כשאתה מגיע מסתבר לך שלא. גם לגבי הסיפור של הקשר היהודי, אתה חושב שתבוא כישראלי והם מיד יקפצו עליך וישתוקקו לעזור, אך זה בכלל לא כך, כמעט נהפוך הוא. היהודים כאן לא מקבלים כלום כמובן מאליו ורק דברים ברמה מאוד גבוהה נכנסים." אומר יורם מורד- נספח התרבות הישראלי וראש מחלקת התרבות בקונסוליה, בראיון מיוחד לפוסט זה, לאחר שסיים שלוש שנים עמוסות ומסחררות בתהיה על הפערים ותווך האמנות הישראלית בניו יורק. 

 "א.ב יהושוע אומר זאת באופן פרובוקטיבי: מה שמחבר אותנו כעם הם לא קשרים שמבוססים על כסף אלא על תרבות, יש לנו סיכוי אולי להתחבר רק דרך הדיאלוג התרבותי."

 האם יש לאמנות מישראל מקום כאן?

 "במיוחד המחול הישראלי תפס כאן תאוצה ותהודה עצומים בשנים האחרונות כי בשונה מאופי המחול האמריקאי הוא בעל אופי מאוד אינטנסיבי על גבול האלים, מאוד עדכני ועם זאת יש בו כנות גדולה, יש בו פתיחות מאוד גדולה לחדשנות,  רמת יצירתיות וחשיבה לא קונוונציונלית.הכוראיאוגרף סער הררי בהופעה הראשונה בניו יורק שכב על הריצפה והיכה עליה עם הראש: היתה בעבודה עוצמה ואינטנסיביות שחלק גדול מהיוצרים הישראלים משדרים ומעבירים, שקשה למצוא. אוהד נהרין הצליח להפתח ולעבוד כאן עם הלהקה האמריקאית "סידר לייק" עם אנרגיה מתפרצת, לשדר עוצמה בצורה חתרנית, זה הגיע בשלב שהעולם הבשיל לזה, פתאום פינו לזה מקום.

 גם אצל הכוריאוגרף חופש שכטר -התחברות לאינסטינקטים וליצרים. חשוב לו שהרקדנים ממש וירגישו מה שהוא רוצה שיעשו. יש רצון להגיד משהו משמעותי, לא רק כדי להיות אופנתי או קול. לאמנות הישראלית יש אפשרות לישר קו מבחינת המיקצועיות ומת הביצוע ולהוסיף את הערך המוסף של התרבות הישראלית.

 בנושא של אומנות פלסטית אין לנו ממש שורשים, אבל יש הרבה דמיון ויכולות לחשוב מחוץ לקופסא. שורשים ברמה הזאת יכולים להיות משהו כובל-לכל צייר איטלקי יש את לאונרדו דה וינצ'י כרפרנס להתיחסות, כל סופר מתמודד עם אלזה מורנטה, אנחנו צעירים וזה נותן לנו חופש. בג'וליארד במחלקה למוסיקה שומעים שלוש שפות מרכזיות במסדרונות-אנגלית, קוראינית ועברית. נגני הג'ז הישראלים כמו עומר אביטל ועומר קליין הם תופעה בפני עצמה. ישרנו קו עם העולם, אנחנו פחות חפפנים,לא חושבים על דרכי קיצור."

מה לגבי הקלנוע הישראלי?

 "לפני עשר שנים הייתי ראש מדור קולנוע במשרד החוץ, ממש שברנו את הראש איך לשווק סרטים ישראלים לחו"ל, היום כל פסטיבל כאן כמעט מתהדר בסרטים ישראלים, שצוברים מוניטין טוב בשנים האחרונות. חשוב לי שיקחו את הסרטים כי הם טובים, ולא כי הם ישראלים, שלא יהיו במקרה שניים גרועים ברצף ואז זה יפסיק."

האמנות מסתבר, עוזרת באופן הפוך על הפוך, גם ברמת ההסברה הלאומית כאן:

 "אנחנו משתמשים באמנות הישראלית ככלי, לתקשורת -'למכור' את ישראל מעבר לסכסוך. היא גורם משפר ומשנה. כל אמן שיוצר ומציג כאן עבודה, אפילו אם היא מדברת נגד ישראל מאוד עוזר לנו, כי אנשים כאן מתלהבים שיש לנו מנגנון ביקורת עצמית, שיש חשיבה עצמאית, אני לא בטוח שהאמנים יאהבו את זה, ושזאת היתה הכוונה שלהם, אבל בכל מקרה בעיר הזאת שהיא כל כך תרבותית, זאת התוצאה." אומר אסף שריב- קונסול ישראל בניו יורק.

 כך שמצד אחד- הפערים בחשיבה ובמנטליות בין ישראלים לאמריקאים הם עצומים, ומצד שני- באופן פרדוקסלי, רק כאן מתאפשר בסופו של דבר אותו חופש אמיתי. החופש כאן כולל רבוי דעות ושפע אפשרויות, פתיחות גדולה לאמנות ניסיוניות שמקבלת תהודה ותוקף.

לפחות כאמן, יותר מאשר בכל מקום אחר, ניתנים דווקא כאן - תקציב, חלל ובמה או קיר, לפערים .

בתמונות: להקת 'סידר לייק' הניו יורקית בחזרות עם אוהד נהרין

יורם מורד והאמנית הישראלית מירב עזר במוזיאון מומה בניו יורק