חבריי היו הראשונים לגלות על התכנית שלי, להביא ילד לעולם.

המטרה מבחינתי היתה להגיע לליל הסדר הבא, כשאני בהריון, ורצוי מתקדם.

כמובן, שדווקא המטרה הזו בחיים, היא כזו שאין לי שליטה עליה, והכל יכול לקרות.

ככה זה, כשאת צריכה לעבור טיפולים שאחוזי ההצלחה שלהם לא גבוהים במיוחד על ההתחלה.

20% הצלחה בהזרעה, שלרוב לא מצליחה על הפעם הראשונה.

אבל אני בן אדם שזקוק למטרות בחיים, במיוחד עבור דברים שחשובים לי מאוד.

עצם העובדה שאני רואה את זה קורה מתישהו בטווח הקרוב, גורם לי להרגיש אופטימית.

ובמסע הזה, שעלול להיות ארוך ומתיש, צריך את כל האנרגיות החיוביות שאפשר.

אז על זה אני חושבת.

על פסח הבא.

בתחילת הדרך, לאחר שהחלטתי, סיפרתי לחבריי הקרובים.

כולם בלי יוצא מן הכלל (טוב, אחת), פרגנו עד מאוד.

קניתי ספרים, קראתי מאמרים עד אינסוף, ובעצם עד עכשיו אני קוראת, ולוקחת חלק בפורומים שונים של אמהות יחידניות.

אבל כשאתה מגיע להחלטה גורלית ומשמעותית שכזו- לשתף חברים, גם אם קרובים, ואנשים זרים באינטרנט, זה לא אותו הדבר כמו לשתף את המשפחה.

ומזה חששתי מאוד.

לאמי ואחותי טפטפתי כבר זמן מה על התכנית העתידית, "במידה ולא אהיה בזוגיות", כך שידעתי שעבורן זה לא יבוא בהפתעה גמורה.

אבל מאבי חששתי במיוחד.

יש לי אבא מקסים, תומך ואוהב. כזה שנתן את כולו ותמיד נמצא שם בשבילי.

אבל הוא גם אב שמרן יחסית, ולא הייתי סגורה כיצד יקבל את הנושא.

 ולכן בחרתי בנחיתה הרכה ושיתפתי קודם כל את אחותי הגדולה ואחי הקטן.

 שניהם תמכו.

אבא היה היה בתור.

לא אפרט כיצד התנהלה השיחה, אך אני זוכרת שחזרתי הביתה ופרצתי בבכי.

זה קשה, שאתה זקוק לתמיכה נרחבת מהמשפחה ולא מקבל אותה מאחד מהוריך.

הסיבה היא כמובן דאגה, שיהיה לי קשה נפשית פיזית וכלכלית.

אבל זה לא משנה בעצם מהיכן זה מגיע.

מה שמשנה היא העובדה שהיא שם, ההחלטה הזו, ואין לי כוונות לסגת.

העובדה שזה עומד להתקיים,

והעובדה שכרגע הוא זקוק לזמן על מנת לעכל את הנושא.

ההפתעה הגדולה הגיעה דווקא מצד אמי.

אמי הפולניה שניסתה להכיר לי ללא הרף, שכל הזמן דחקה בי  להכיר "גם באינטרנט", וקדחה לי במח בכל הקשור להכרויות.

דווקא היא, שחששתי שתחפור לי עד אין קץ, התגלתה כהכי מדהימה שיש.

"אמיצה", "אני לא רוצה שתפספסי את החוויה", "אני מאוד מבינה אותך" ו"את עושה את הדבר הנכון",, הם רק חלק מהמשפטים שהיא אמרה לי בזמן שכה הייתי זקוקה לשמוע אותם.

 וכל זאת למרות שגם לה זה קשה, לא פחות מאבי.

(כמובן שהיא הוסיפה עוד כמה משפטים על זוגיות עתידית ושאסור לוותר אבל זה היה צפוי:))

אין ספק שמבחינתי, החלק הקשה מאחוריי.

לספר למשפחה על החלטה הרת גורל שכזו, היא ביג פאקינג דיל.

וזה גם הפך את כל הסיפור להרבה יותר אמיתי עבורי.

כמובן, שכל שלב הכי קטן בתהליך מרגיש כמו צעד ענק קדימה, כמו הבדיקות הגנטיות:

בדיקת דם קטנה שהיוותה עבורי התרגשות ענקית.

והפגישה עם רופאת הפריון החדשה שלי, שבפעם הבאה שתראה אותי תהיה אחרי שכבר אבחר תורם.

כל צעד קטן כזה הוא סימון וי על הנייר,

אבל מציף את הלב בהתרגשות.

והחששות?

עדיין שם.

אבל זה כבר לפוסט אחר,

אז יסופר בפעם אחרת.