אבי סיפר לי פעם שהיהודים אינם גרים במערות אלא בבתים גדולים ולכל ילד יש חדר משלו. "וואו !..." חשבתי לעצמי, "איזה שעמום, בטח נורא קשה להיות לבד בחדר!" עניתי לו. אני לעומת זאת, ישן עם אחי ואחיותיי בחדר אחד. כל לילה אנחנו מחכים שאחי הגדול יספר לנו סיפורים ואח"כ אנחנו מדברים כל הלילה עד שלבסוף אנחנו נרדמים.  

אבא שלי הוא איש מאוד חשוב בקהילת אנשי המערות. מידי פעם באים לבקר אותנו השכנים שגרים מסביב בגבעות השכנות. אבי מזמין אותם לשבת בפינת האירוח ואמי מכינה לכולם תה כפי שסבתי לימדה אותה שהיא הייתה קטנה. שהתה מוכן, אמי מורידה את קומקום התה מהגחלים הלוחשות ושמה אותו במגש קטן לצד כוסות תה קטנות שהוריי קיבלו במתנה לחתונתם.

שאני מגיש את התה לאורחים, הם תמיד מברכים אותי ב "תסלם" ושואלים לשלומי.  שאבי נפגש עם שכניו, הם מחליטים איל לעזור אחד לשני כדי לשמור על הקהילה שלנו ועל המסורת. למשפחתי ולשאר אנשי המערות אין הרבה מקורות פרנסה. אנחנו מתפרנסים בעיקר ממרעה ואם לא נתרום אחד לשני לא נוכל לשרוד.

 "סמיר, בוא למטבח" אני שומע את אמי קוראת לי...אני ניגש אליה ונזכר בדרך שהערב כבר ירד והגיע זמן ארוחת הערב. ואז אמי ממשיכה בהוראותיה - "קח את הלבנה ואת הפיתות ואח"כ תחזור לקחת את הכוסות".  

אני נכנס למטבח ולוקח את המגש שאמי כבר הכינה וחוזר לחדר הגדול. אני מניח את המגש על השטיח במרכז החדר ומוודא שכל המזרנים והכריות מסודרים ומוכנים. מכיוון שאנו מכבדים מאוד את האדמה המספקת לנו פרנסה, אנו נוהגים לשבת או לישון קרוב אליה, על מזרנים וכריות. החדר הגדול המשמש למפגשים משפחתיים מכיל מחצלות גדולות הפרושות לכל אורכו ועליהן אנו מניחים את המזרנים והכריות.