כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מריץ שורות

    כל יום חמישי מאוחר בלילה, כמו שעון.

    טרינידד

    31 תגובות   יום חמישי, 20/8/09, 21:31

    חנה תיאלץ לעזוב את הבית ככל הנראה. אפילו שזה הבית שגדלה בו. הבית שההורים שלה קנו אותו תמורת החיים שלהם רק כדי שיהיה לה איפה להישאר. אפילו שאיש לא עומד מעליה וכופה עליה לעזוב. בכל זאת היא תיאלץ לקום וללכת. זה הבית עצמו שלא יכול להכיל אותה יותר. זה הבית שעומד פשוט להקיא אותה החוצה.
    בהתחלה הם חשבו - ההורים שלה - "כדי שיהיה מה להשאיר לילדים", אבל לא נהיו ילדים רבים, נהייתה רק חנה, ובגלל זה השאירו את הבית רק לה. לך תשאיר בית, או אפילו ביסקוויטים עם שוקולד למישהו שכלל לא נולד. "useless", היה מפטיר אחריו דוד חיים, שאהב לשבש את הדיבור שלו עם מילים מהשפה האנגלית. כל כך אהב שלעיתים היה מעביר ימים שלמים רק בעזרת מילים בודדות באנגלית. משפטים שלמים לא יכול היה לומר, כמובן, שכן לא ידע את השפה כלל, שכן איך תלמד שפה אם אתה גדל בבית קטן בחלקים הישנים של חדרה ושני ההורים שלך עובדים כל חייהם במפעל לייצור קרטון, ואין לך כלום כלום בבית חוץ ממה שממש ממש צריך, ואנגלית, הרי, לא צריך ממש ממש אם כל חייך אתה הולך לאורך רחוב מלחמת ששת הימים ומשם פונה ימינה לסמילנסקי  וממשיך ישר לנחומובסקי עד פינת ביאליק עד לבית המרקחת של ייבגני, שכולם קוראים לו משום מה ז'ניה, וייבגניה, שכולם קוראים לה משום מה ג'ניה.

    דוד חיים אהב את בית המרקחת יותר מכל מקום אחר שיכלה ילדותו להציע לו. מוזר שילד קטן אוהב כל כך בית מרקחת, אבל משהו בנקיון ששרר שם תמיד ובקרירות הזו, ובידיים היבשות והנעימות למגע של ג'ניה קסם לו. וצנצנות הזכוכית החומות כהות עם הפתקיות הצהבהבות שיש להן מסגרת כחולה כפולה והפינות שלהן קטומות, ככה שהן לא נותרו מלבנים קרים ודוקרים אלא קיבלו איזו מין רכות שכזו, תחילת תחילתה של התעגלות. ופקקי הזכוכית של הצנצנות הללו שמתיישבים כל כך יפה בתוך פיית הצנצנת הרחבה, והשקשוק הנעים של הכדורים בתוכן כשהיו ז'ניה או ג'ניה מורידים אחת מהן מן המדף כדי לרשום לאי מי שלושה כדורים ביום חמישה ימים ברציפות סך הכל חמישה עשר כדורים והנה אל תוך שקיק נייר קטן ששוליו משוננים. לא פלא שגדל לעבוד בתעשיית התרופות, להיות סוכן נוסע ליתר דיוק של כל מיני תכשירים שנהג לקרוא להם פארא-רפואיים, ולהסביר מיד שאמנם פעולתם איננה כפעולה של כדור של ממש אבל עדיין הם מצילים חיים פעמים רבות ובוודאי מצילים אדם מהסתבכויות כאלה או אחרות.

    כשהיתה חנה בת ארבע או חמש ובא דוד חיים, שהיה אחיה הקטן של אמה של חנה, לבקר. התחננה לקבל דבר מה מתוך התיק שנשא עימו תמיד, ואף כי חישב ברצינות ובחפץ לב לפתוח את תיקו בפניה, אמר יוסף, אביה של חנה, לחיים - שאותו לא סבל מיום שהכירו - שלא יעז. שלא יעז לתת לחנה דבר פארא-רפואי שכזה כל עוד הוא - יוסף - חי, ושמוטב שיבוא לבקרם מכאן והלאה בלי התיק או - אף יותר טוב - שלא יבוא כלל. אבל בדרך החוצה, עד שעשו את המרחק מדלת הבית אל שער העץ הקטן שבין החצר לרחוב, עשה דוד חיים לחנה פססט פססט וקרא לה לבוא ופתח את תיקו בחטף ונתן לה חבילה קטנה ואמר לה שזה גומי וזה בטעמים שונים ושלא תספר לאבא או אמא שנתן לה. וחנה, שהיתה כמעט בת שבע בשעת ההסתודדות הזו בחצר, הבינה היטב שיש לה ולדוד חיים סוד שהוא רק שלהם ושאסור שמישהו יידע על כך, ותחבה את הקופסא הקטנה בצבע אדום בוהק לרווח שבין הבטן לגומי של החצאית והסתלקה איתה בשקט לחדר. ובחדר פתחה את הקופסא והוציאה גומי אחד עם ציור של דובדבנים עליו ופתחה את אריזת האלומיניום שלו ודחפה אותו לפה ולעסה במשך עשר או עשרים דקות וכשכל הטעם של הדובדבנים נעלם לגמרי הוציאה את הגומי הלעוס מהפה, ועל אף שנשאר טבעתי ושלם כשהיה, שמה אותו בפח בחדר האמבטיה מתחת לנייר טואלט.
    ולמחרת אחר הצהריים כבר הביאה איתה את תרצה, ותרצה טעמה את התות וחנה בעצמה את האוכמניות, ומכיוון שנשארו רק עוד תשע אריזות כסופות בחבילה החליטה לחסוך ליום אחר. ובשבועות והחודשים הבאים השאיר אחריו דוד חיים כל פעם מתנה בהסתר לחנה, לפעמים מצרפת ולפעמים מגרמניה, הכל הכל מתוך התיק השחור הפארא-רפואי שלו. וחנה אגרה את החפיסות בכל מיני מקומות שיוסף וסימה הוריה לא יוכלו למצוא, ומעת לעת היתה באה אליה תרצה או מישהי אחרת מבית הספר לבנות בו למדה והיו לועסות בשקט ובהחבא את הגומי הזה עד שמצצו ממנו את כל הטעם ואז השליכו אותו לפח.

    שנתיים מאוחר יותר, כשהקיץ איים לחסל את כולם ואי אפשר היה לזוז התחילו חנה ותרצה למלא מים בתוך הגומי הזה ולהקפיא אותו במקרר מאחורי האריזות של הקורקבנים שסימה היתה מחזיקה שם בגלל האהבה העצומה של יוסף בעלה לקורקבנים. כל יום שישי היתה מכינה לו תבשיל קורקבנים, ובימי חג היתה מוסיפה להם גם לבבות עוף, שמשום מה הזכירו לחנה בצמיגותם את הגומי המתוק ההוא. ויוסף היה יושב אצל השולחן בחיכוך כפות ידיים וסימה היתה עורמת ערמה נאה של אורז לבן אל תוך צלחתו ועליה היתה מוזגת את תבשיל הקורקבנים והרוטב שלו היה מחלחל אל האורז ויוסף היה מצקצק בלשונו וממצמץ בשפתיו וגוהר על הצלחת ומשקיע בה את מיטב כוחותיו והתלהבותו. ואילו חנה ותרצה החלו לייצר קרטיבים בטעמי דובדבן ותות ובננה, ואמנם הטעם היה בעיקר בשולי הקרח ובדרך פנימה היה נעלם לחלוטין, אבל תרצה אמרה שברוב הדברים הטעם הוא רק בחוץ ואחר כך בפנים הכל נהיה אותו דבר, וחוץ מזה זה היה עדיין קר ונעים.

    העניין עם תעשיית הקרטיבים בקיץ הלך והתעצם ובחלוף הקיצים אף הצטרפו טעמי תפוז וקיווי, ובייחוד קוקוס, שעל האריזה שלו היה כתוב משום מה - כך הקריאה תרצה - שזהו קוקוס מטרינידד ועל גבי האריזה שלו היתה דמות כושי בפיסת עור למותניו על שפת ים וממנו היה אפשר לעשות קרטיבים גדולים במיוחד. והכל היה טוב ויפה ונעים וטעים עד שיום אחד באמצע אוגוסט, כשחנה ישבה בחדרה לא רק עם תרצה אלא גם עם שפרה וחבצלת ומרגנית וליקקו כולן קרטיבים תוצרת בית גליליים ומאורכים עם כיפה קטנה בקצה, בא אבא יוסף הביתה בהפתעה באמצע היום מבית הכנסת שם שימש כשמש כדי להתפנות מעצירות שנמשכה כבר ימים אחדים מאז המנה הכפולה של קורקבנים ואורז שאכל בשישי האחרון. ופתח את דלת חדרה של בתו היחידה חנה ומצא בו חמש נערות מבתים טובים יושבות על מיטתה, אוחזות כולן בידיהן מה שנראה לו כאיבר גלילי מאורך ומלקקות אותו בשקיקה.

    מאז היה רואה דוד חיים את חנה רק בקרנות רחוב בימים מוסכמים מראש, ולא עזרו גם תחינותיה של סימה בערבי ראש השנה ופסח ושאר מועדים וימים טובים בפני יוסף בעלה שיסלח ויתיר לאחיה לבוא אצל שולחנם. ורק שש שנים מאוחר יותר, כשכבר היתה בת תשע עשרה והוריה נהרגו בתאונה בשעה שהיו בדרכם חזרה מקברי צדיקים עליהם עלו להשתטח כדי למצוא לה שידוך הרחק מן השכונה בה יצא לה שם לא טוב, הורשה דוד חיים לבוא אצל ביתם. והרי כבר לא היו כלל בבית.
    וכך חזר חיים לבקר בבית אחותו באופן קבוע מידי יום שישי, והיה יושב בכסאו של גיסו המת יוסף, וחנה היא היתה מכינה לו את תבשיל הקורקבנים מאריזות קפואות שהמשיכה להחזיק ממש כפי שנהגה אמה. והוא המשיך להשאיר אחריו חפיסה או שתיים בנות שתיים עשרה יחידות על השידה ליד הכניסה בכל פעם שעזב. אבל גם החדשים בטעמים לא היה בהם יותר כדי להעיר את תיאבונה של חנה והיא היתה פשוט מאחסנת אותם, תחילה במגירות ואחר כך בארונות, וכשאלה ואלה נתמלאו החלה נפטרת מתכולת הבית, ראשית מבגדי הוריה ואחר כך מחפציהם האישיים ומאוחר יותר גם מספרי הקודש הרבים שהיו בבית, ולאט לאט נערמו כל מדפי הארונות בחפיסות של גומי פארא-רפואי שביכולתו למנוע מאנשים אם לא מחלות איומות ונוראיות, הרי לפחות אי נעימויות והסתבכויות אנושיות קטנות.

    ועכשיו דוד חיים כבר יהיה מוכרח לצאת לפנסיה תוך שלוש שנים כי יותר לא ייתנו לו למשוך בחברה, כי הוא כבר בן שבעים ושתיים וכבר בלאו הכי מחזיקים אותו שבע שנים מעל המותר, וחנה בעצמה כבר בת ארבעים וארבע, וכבר שלושים ושתיים שנה שסר חינם של הקרטיבים היצוקים בטעמי פירות מפניה, ואילו שימוש אחר לא מצאה לחפיסות הגומי בכל השנים האלה, ועתה, אחרי שנסתמו לחלוטין חדר הוריה, כבר לפני תשע שנים, והחדר שלה לפני שלוש, ולאחר שעברה בסתו שעבר מן הסלון אל ההול והפסיקה להשתמש במרפסת השירות שבהמשכו של המטבח, לא נותר לה מקום לעצמה בבית והיא תיאלץ לעבור אל החצר. איפה שלפני שלושים ושמונה שנים פתח בפניה דוד חיים לראשונה את תיקו הפארא-רפואי.

     

     

    -----

     

    זה אריק איינשטיין שאוהב להיות בבית ושממש דיבר השבוע ברדיו, כי היה כל כך נרגש מריצת המאה מטר של האיש ההוא מג'מייקה, וטוב שכך, שיש עוד ממה להתרגש. מה שכמובן לא היה לדודו יותר.

     

    שבת שלום.

     

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (31)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/8/09 19:28:


      מ-ע-ו-ל-ה!

      הייתי זקוקה למנת השעשוע הזו.

      וגם, זה:

       

      "והפינות שלהן קטומות, ככה שהן לא נותרו מלבנים קרים ודוקרים

      אלא קיבלו איזו מין רכות שכזו, תחילת תחילתה של התעגלות"

      גם זה משהו שבא לי טוב בדיוק עכשיו.

      פינות שמאבדות את החדות שלהן, מתרככות, מתעגלות.

       

        25/8/09 10:54:
      אהה, כן, וודאי - הכתיבה נהדרת; תענוג לקרוא אותך; אבל זה כבר אמרתי פעם. (אתה לא מפספס כלום(-:)) 
        25/8/09 10:48:


      סיפור -חיים- מצחיק ועצוב, הזוי משהו.... חנה שהחמיצה, להבדיל מהאיש ההוא מג'מייקה

      (אני חושבת שבכל אשם תבשיל הקורקבנים... איכס!(-:))

        23/8/09 13:45:

      מעלף
        23/8/09 10:24:
      פתאום עלה בנחיריי ריח של זיקנה, של תבשבילים ששאריותיהם נדבקו לעד לתחתית של סירים עתיקים, של סיפורים אישיים קטנים ומרתקים שלעולם לא יסופרו, של בגדים רחבים שפעם היו מודפסים בצבעוניות משונה של מזרח אירופה והיום מתאבקים על קולבי עץ חורקים ומגושמים, של מסרקי פלסטיק דהויים מחוסרי שיניים שעדיין אוגרים שתיים שלוש שערות שיבה תלושות כמו שאיש זקן אוגר מכתבים מתים של נייר צהבהב ודיו כחול של פעם בתוך בונבוניירה מצויירת.
        23/8/09 00:22:


      ואו!!

      יפה ומעניינת זוית הראיה שלך.

      נגמרו הכוכבים, אחזור מחר.

        22/8/09 23:03:

      מעולה.

       

      שבוע טוב!

        22/8/09 22:00:


      כתוב מעולה. אהבתי את היחסים בין הבית ליושביו  בטקסט הזה : הבית כדוחק אנשים מחדר אחד לשני עד שכל מה שנשאר להם היא פינה קטנה, הבית כמקיא אנשים החוצה, הבית כגובה חיים.

       

        22/8/09 14:57:


      אויייש, חייבת להודות שלא מייד הבנתי איך נהיה ייצור קרטיבים ממסטיקים תמימים תוצרת חוצלארץ.

      (כנראה הייתי עסוקה בטעמי הדובדבן והתות ואיך הכל יותר טעים בסתר..).

       

      נזכרתי בסיפור של אמאשלי, איך בשנות החמישים כשהייתה אחות טיפתחלב, ערכה ביקורי בית

      אצל עולים חדשים, לא משנה מאיפה, ונדהמה לראות שאסלות בתי השימוש משמשות להחמצת זיתים.

       

      יצירתיות (אינפנטילית) מפליאה.

       

      ובטח יש ממה להתרגש. כל הזמן.

        22/8/09 02:01:

      סוד שנמתח כמו גומי סופו להשתלט על כל חלקה ,

      טובה ?! פסססט ככה זה נשמע , ברררר ...

       

        22/8/09 00:28:

      :)

       

       

        21/8/09 21:47:


      התלבטתי קשות על מה ללכת הפעם על הכדורים או על האוכל ... האמת חייבת להיאמר, אני הולכת על הקורקבנים עם הלבבות גם כי אני מכינה את זה נהדר וגם כי הילדים שלי גם ליעם וגם יאיר הכי אוהבים את זה בעולם.

       

      גם הכדורים האחרונים שחשבתי לקחת מטעמי רעב תמידי לא ממש עזרו ועדיין מוצאת את עצמי רעבה למילה הכתובה.

       

      שבת שלום להב.

       

      תודה ש"הגדלת" לעשות

       

      רונית

        21/8/09 21:42:

      צטט: כש-רונית 2009-08-21 16:09:59

      צטט: Clair De Lune 2009-08-21 15:40:37

      צטט: כש-רונית 2009-08-21 12:39:19

      אשוב כשהעיניים שלי יפתחו יותר...

       

       

      מה שאמרה רונית? לא קשור לעינים, לא יכולתי לקרוא לא אתמול בלילה ולא היום בבוקר, ואלמלא עמדה מעל צוארי להב חדה ביותר, הייתי מחכה לשעת הצהרים.

      מעצב מס' אחד בישראל, רחם עלינו ושים לב לגודל האותיות.

       

       

       גם את בגיל המעבר?....

       

      ((-:

       

      מאותיות קטנות לגדולות?...

       

       תעשי טובה תגדילי תגובתך לא מסוגלת יותר....

        21/8/09 19:37:


      Be strong

       

      Shabat Shalom

        21/8/09 19:28:

      צטט: דנית ניצן 2009-08-21 08:24:31

      ואני דווקא רוצה לדבר היום על גומי. כלומר מסטיקים: זה מגעיל אותי.

      אם אני ברכבת או בטיסה אני מעדיפה לעמוד מאשר לשבת ליד מישהו שלועס במרץ.

      כשאני מדברת עם מישהו והוא לועס תוך כדי השיחה, זו חוויה קשה (שאני בהחלט אקצר ככל האפשר).

      כשישבתי לפני כמה ימים באולם המתנה ויותר מחצי מהאנשים לעסו כמו בהמות מצאתי שהעיניים שלי מחפשות נקודה נקייה לבהות בה, רק שלא לראות את הפרצופים הלועסים האלה, וככה בהיתי בחלל זמן די רב.

      למה אי אפשר לשבת בשקט גם בלי ללעוס?

      אנשים כל כך חייבים פעילות/רעש/עשייה/התעסקות, העיקר שלא יצטרכו להתמודד עם קצת שקט חיצוני או פנימי?

      איכס.

       

      !

       

      שונאת מסטיקימ ושונאת את הפיצוצימ המעצבנימ האלה שעושימ רעש כמו של פצפצימ כאלה.

      ובכלל פעמ אחת צעקתי על מישהי שישבה מאחורי באוטובוס ולעסה לי מסטיק בתוכ האוזנ.

      וזהו.

      שבת שלומ :)

       

        21/8/09 18:16:

      מדהים.

      אתה בכלל לא מבין בכמה נקודות נגעת...

       

        21/8/09 17:45:


      זה קורע. מסוג הצחוק הזה שעולה מבפנים ומתפזר בתוך האיברים.

      די, לא יכול להיות שהיא אשכרה לעסה את זה, חולפות המילים בראש והחיוך עדיין קטן.

      אין, זה ענק הקרטיבים האלה, ועכשיו אפילו אני יכולה לדמיין את הלב שלי צוחק.

      ויש עוד שרידי חיוכים בעיניים כשמגיעים לשורות שבהן מתברר מהו מצבה של חנה היום.

      והן, העיניים, מחפשות איזו מילה, איזה סימן, איזה רמז שישאיר את החיוך, את הדחקה הזאת, את המבסוטיות מסיפור אנושי קטן-גדול של מה קורה שאיסורים, שובבות וקונדסות פוגשים ילדה.

      אבל אין סימן כזה.

      עכשיו הבית מקיא את חנה.

      חנה כבר לא ילדה.

      חנה לא מוצאת מקום.

      חנה לבד.

      חונק קצת.

      שבת שלום.

      נ.ב, בוויקיפדיה מציינים שהמוטו הלאומי של טרינידד הוא "יחד בשאיפה, יחד בהישג".

      לא שאני יודעת בדיוק מה זה מוטו לאומי, אבל נדמה לי שזה איכשהו מסתדר עם גומי בטעם קוקוס.

        21/8/09 16:42:

      חיוך (מתארך) חמוץ-מתוק לשבת, וזנב הרהורים טרינידדי
        21/8/09 16:37:

      סיפור מרגש. כבר אין מקום בבית שיכיל אותה, והיא עוברת לחצר, לשמור על כבוד הגומי.

      מדהים...

        21/8/09 16:17:

      צטט: כש-רונית 2009-08-21 16:09:59

      צטט: Clair De Lune 2009-08-21 15:40:37

      צטט: כש-רונית 2009-08-21 12:39:19

      אשוב כשהעיניים שלי יפתחו יותר...

       

       

      מה שאמרה רונית? לא קשור לעינים, לא יכולתי לקרוא לא אתמול בלילה ולא היום בבוקר, ואלמלא עמדה מעל צוארי להב חדה ביותר, הייתי מחכה לשעת הצהרים.

      מעצב מס' אחד בישראל, רחם עלינו ושים לב לגודל האותיות.

       

       

       גם את בגיל המעבר?....

       

      ((-:

       

      מאותיות קטנות לגדולות?...

       

       

      למה? מרגישים שאני עצבנית?

       

      תגידי לי, השתגעת? 

       

        21/8/09 16:09:

      צטט: Clair De Lune 2009-08-21 15:40:37

      צטט: כש-רונית 2009-08-21 12:39:19

      אשוב כשהעיניים שלי יפתחו יותר...

       

       

      מה שאמרה רונית? לא קשור לעינים, לא יכולתי לקרוא לא אתמול בלילה ולא היום בבוקר, ואלמלא עמדה מעל צוארי להב חדה ביותר, הייתי מחכה לשעת הצהרים.

      מעצב מס' אחד בישראל, רחם עלינו ושים לב לגודל האותיות.

       

       

       גם את בגיל המעבר?....

       

      ((-:

       

      מאותיות קטנות לגדולות?...

        21/8/09 15:40:

      צטט: כש-רונית 2009-08-21 12:39:19

      אשוב כשהעיניים שלי יפתחו יותר...

       

       

      מה שאמרה רונית? לא קשור לעינים, לא יכולתי לקרוא לא אתמול בלילה ולא היום בבוקר, ואלמלא עמדה מעל צוארי להב חדה ביותר, הייתי מחכה לשעת הצהרים.

      מעצב מס' אחד בישראל, רחם עלינו ושים לב לגודל האותיות.

       

        21/8/09 12:39:
      אשוב כשהעיניים שלי יפתחו יותר...
        21/8/09 11:50:

       

      מה טוב? מצחיק ומטורף. תסריט נפלא.

       

        21/8/09 08:24:

      ואני דווקא רוצה לדבר היום על גומי. כלומר מסטיקים: זה מגעיל אותי.

      אם אני ברכבת או בטיסה אני מעדיפה לעמוד מאשר לשבת ליד מישהו שלועס במרץ.

      כשאני מדברת עם מישהו והוא לועס תוך כדי השיחה, זו חוויה קשה (שאני בהחלט אקצר ככל האפשר).

      כשישבתי לפני כמה ימים באולם המתנה ויותר מחצי מהאנשים לעסו כמו בהמות מצאתי שהעיניים שלי מחפשות נקודה נקייה לבהות בה, רק שלא לראות את הפרצופים הלועסים האלה, וככה בהיתי בחלל זמן די רב.

      למה אי אפשר לשבת בשקט גם בלי ללעוס?

      אנשים כל כך חייבים פעילות/רעש/עשייה/התעסקות, העיקר שלא יצטרכו להתמודד עם קצת שקט חיצוני או פנימי?

      איכס.
        21/8/09 07:17:

      זה טוב.

      אין באמת כדור להסתבכויות האנושיות.

        21/8/09 06:52:

      אני דווקא רוצה לדבר איתך היום על קורקבנים.

      אולי יועיל מישהו להסביר לי סוף סוף, איך זה אפשר שבעל חיים ציפורי כתרנגולת, הבוקע מביצה ובשום אופן אינו גדל ברחם,  מצליח לפתח אורגניזם המחבר את גופו המתפתח לחבל הטבור ?

      כי באמת, ממתי יש לעוף קורקבן ?

      על אף שלפעמים עיני המתבונן מתקשות לזהות תופעות, הרי שזהו השימוש הראשון והעתיק ביותר למושג תקינות פוליטית (פוליטקלי קורקט) שהומצא בארצישראל של המייסדים, כי קשה מאוד להודות שאדם ארצישראלי אוכל קיבה של תרנגולת.

      אבל לעוף אין חבל טבור ומכאן שגם אין לו בככל קורקבן, ומה שיש לו זו קיבה שצריך להמציא לה שם שיעודד את הבריות לאכול בכל זאת מין בשר אפור ולא טעים שמעמדו ההיררכי בסולם הגורמה נמצא איפשהו בין השלב הראשון לשני (למטה למטה)

      הרבה שנים שאני כבר רוצה לשאול את השאלה הזו ורק הידיעה שאמא שלי שנותרה בקיבוץ, עדיין מחזיקה במניה של תנובה ולמה להרוס להם קו יצור רווחי, מונעת אותי מלעשות את זה

      אבל עכשיו משתנובה נמכרה לחברה בינלאומית, כבר לא אכפת לי לקלקל...


       

        20/8/09 23:02:

      לפעמים יש כל כך הרבה, שרוצים להקיא.

       

      זה טוב מאוד. הסיפור. לא רצון ההקאה של הבית, או של חנה, או של מי שסובב אותה.

        20/8/09 22:23:

      אלהים שישמור.

       

      הסיפור הכי לא חינוכי בעולם. אני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב מה יגידו עליו בבל"ה דואגת.

       

      אותך לטרויאן

       

        20/8/09 22:16:

      נפלא!

      ופתאום נהיית רעבה............על קורקבנים הרבה זמן לא שמעתי.

       

        20/8/09 22:07:


      איזו סצנה מדהימה

      ואיזה סיפור הזוי

      ארכיון

      פרופיל

      להב הלוי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין