חנה תיאלץ לעזוב את הבית ככל הנראה. אפילו שזה הבית שגדלה בו. הבית שההורים שלה קנו אותו תמורת החיים שלהם רק כדי שיהיה לה איפה להישאר. אפילו שאיש לא עומד מעליה וכופה עליה לעזוב. בכל זאת היא תיאלץ לקום וללכת. זה הבית עצמו שלא יכול להכיל אותה יותר. זה הבית שעומד פשוט להקיא אותה החוצה.
בהתחלה הם חשבו - ההורים שלה - "כדי שיהיה מה להשאיר לילדים", אבל לא נהיו ילדים רבים, נהייתה רק חנה, ובגלל זה השאירו את הבית רק לה. לך תשאיר בית, או אפילו ביסקוויטים עם שוקולד למישהו שכלל לא נולד. "useless", היה מפטיר אחריו דוד חיים, שאהב לשבש את הדיבור שלו עם מילים מהשפה האנגלית. כל כך אהב שלעיתים היה מעביר ימים שלמים רק בעזרת מילים בודדות באנגלית. משפטים שלמים לא יכול היה לומר, כמובן, שכן לא ידע את השפה כלל, שכן איך תלמד שפה אם אתה גדל בבית קטן בחלקים הישנים של חדרה ושני ההורים שלך עובדים כל חייהם במפעל לייצור קרטון, ואין לך כלום כלום בבית חוץ ממה שממש ממש צריך, ואנגלית, הרי, לא צריך ממש ממש אם כל חייך אתה הולך לאורך רחוב מלחמת ששת הימים ומשם פונה ימינה לסמילנסקי  וממשיך ישר לנחומובסקי עד פינת ביאליק עד לבית המרקחת של ייבגני, שכולם קוראים לו משום מה ז'ניה, וייבגניה, שכולם קוראים לה משום מה ג'ניה.

דוד חיים אהב את בית המרקחת יותר מכל מקום אחר שיכלה ילדותו להציע לו. מוזר שילד קטן אוהב כל כך בית מרקחת, אבל משהו בנקיון ששרר שם תמיד ובקרירות הזו, ובידיים היבשות והנעימות למגע של ג'ניה קסם לו. וצנצנות הזכוכית החומות כהות עם הפתקיות הצהבהבות שיש להן מסגרת כחולה כפולה והפינות שלהן קטומות, ככה שהן לא נותרו מלבנים קרים ודוקרים אלא קיבלו איזו מין רכות שכזו, תחילת תחילתה של התעגלות. ופקקי הזכוכית של הצנצנות הללו שמתיישבים כל כך יפה בתוך פיית הצנצנת הרחבה, והשקשוק הנעים של הכדורים בתוכן כשהיו ז'ניה או ג'ניה מורידים אחת מהן מן המדף כדי לרשום לאי מי שלושה כדורים ביום חמישה ימים ברציפות סך הכל חמישה עשר כדורים והנה אל תוך שקיק נייר קטן ששוליו משוננים. לא פלא שגדל לעבוד בתעשיית התרופות, להיות סוכן נוסע ליתר דיוק של כל מיני תכשירים שנהג לקרוא להם פארא-רפואיים, ולהסביר מיד שאמנם פעולתם איננה כפעולה של כדור של ממש אבל עדיין הם מצילים חיים פעמים רבות ובוודאי מצילים אדם מהסתבכויות כאלה או אחרות.

כשהיתה חנה בת ארבע או חמש ובא דוד חיים, שהיה אחיה הקטן של אמה של חנה, לבקר. התחננה לקבל דבר מה מתוך התיק שנשא עימו תמיד, ואף כי חישב ברצינות ובחפץ לב לפתוח את תיקו בפניה, אמר יוסף, אביה של חנה, לחיים - שאותו לא סבל מיום שהכירו - שלא יעז. שלא יעז לתת לחנה דבר פארא-רפואי שכזה כל עוד הוא - יוסף - חי, ושמוטב שיבוא לבקרם מכאן והלאה בלי התיק או - אף יותר טוב - שלא יבוא כלל. אבל בדרך החוצה, עד שעשו את המרחק מדלת הבית אל שער העץ הקטן שבין החצר לרחוב, עשה דוד חיים לחנה פססט פססט וקרא לה לבוא ופתח את תיקו בחטף ונתן לה חבילה קטנה ואמר לה שזה גומי וזה בטעמים שונים ושלא תספר לאבא או אמא שנתן לה. וחנה, שהיתה כמעט בת שבע בשעת ההסתודדות הזו בחצר, הבינה היטב שיש לה ולדוד חיים סוד שהוא רק שלהם ושאסור שמישהו יידע על כך, ותחבה את הקופסא הקטנה בצבע אדום בוהק לרווח שבין הבטן לגומי של החצאית והסתלקה איתה בשקט לחדר. ובחדר פתחה את הקופסא והוציאה גומי אחד עם ציור של דובדבנים עליו ופתחה את אריזת האלומיניום שלו ודחפה אותו לפה ולעסה במשך עשר או עשרים דקות וכשכל הטעם של הדובדבנים נעלם לגמרי הוציאה את הגומי הלעוס מהפה, ועל אף שנשאר טבעתי ושלם כשהיה, שמה אותו בפח בחדר האמבטיה מתחת לנייר טואלט.
ולמחרת אחר הצהריים כבר הביאה איתה את תרצה, ותרצה טעמה את התות וחנה בעצמה את האוכמניות, ומכיוון שנשארו רק עוד תשע אריזות כסופות בחבילה החליטה לחסוך ליום אחר. ובשבועות והחודשים הבאים השאיר אחריו דוד חיים כל פעם מתנה בהסתר לחנה, לפעמים מצרפת ולפעמים מגרמניה, הכל הכל מתוך התיק השחור הפארא-רפואי שלו. וחנה אגרה את החפיסות בכל מיני מקומות שיוסף וסימה הוריה לא יוכלו למצוא, ומעת לעת היתה באה אליה תרצה או מישהי אחרת מבית הספר לבנות בו למדה והיו לועסות בשקט ובהחבא את הגומי הזה עד שמצצו ממנו את כל הטעם ואז השליכו אותו לפח.

שנתיים מאוחר יותר, כשהקיץ איים לחסל את כולם ואי אפשר היה לזוז התחילו חנה ותרצה למלא מים בתוך הגומי הזה ולהקפיא אותו במקרר מאחורי האריזות של הקורקבנים שסימה היתה מחזיקה שם בגלל האהבה העצומה של יוסף בעלה לקורקבנים. כל יום שישי היתה מכינה לו תבשיל קורקבנים, ובימי חג היתה מוסיפה להם גם לבבות עוף, שמשום מה הזכירו לחנה בצמיגותם את הגומי המתוק ההוא. ויוסף היה יושב אצל השולחן בחיכוך כפות ידיים וסימה היתה עורמת ערמה נאה של אורז לבן אל תוך צלחתו ועליה היתה מוזגת את תבשיל הקורקבנים והרוטב שלו היה מחלחל אל האורז ויוסף היה מצקצק בלשונו וממצמץ בשפתיו וגוהר על הצלחת ומשקיע בה את מיטב כוחותיו והתלהבותו. ואילו חנה ותרצה החלו לייצר קרטיבים בטעמי דובדבן ותות ובננה, ואמנם הטעם היה בעיקר בשולי הקרח ובדרך פנימה היה נעלם לחלוטין, אבל תרצה אמרה שברוב הדברים הטעם הוא רק בחוץ ואחר כך בפנים הכל נהיה אותו דבר, וחוץ מזה זה היה עדיין קר ונעים.

העניין עם תעשיית הקרטיבים בקיץ הלך והתעצם ובחלוף הקיצים אף הצטרפו טעמי תפוז וקיווי, ובייחוד קוקוס, שעל האריזה שלו היה כתוב משום מה - כך הקריאה תרצה - שזהו קוקוס מטרינידד ועל גבי האריזה שלו היתה דמות כושי בפיסת עור למותניו על שפת ים וממנו היה אפשר לעשות קרטיבים גדולים במיוחד. והכל היה טוב ויפה ונעים וטעים עד שיום אחד באמצע אוגוסט, כשחנה ישבה בחדרה לא רק עם תרצה אלא גם עם שפרה וחבצלת ומרגנית וליקקו כולן קרטיבים תוצרת בית גליליים ומאורכים עם כיפה קטנה בקצה, בא אבא יוסף הביתה בהפתעה באמצע היום מבית הכנסת שם שימש כשמש כדי להתפנות מעצירות שנמשכה כבר ימים אחדים מאז המנה הכפולה של קורקבנים ואורז שאכל בשישי האחרון. ופתח את דלת חדרה של בתו היחידה חנה ומצא בו חמש נערות מבתים טובים יושבות על מיטתה, אוחזות כולן בידיהן מה שנראה לו כאיבר גלילי מאורך ומלקקות אותו בשקיקה.

מאז היה רואה דוד חיים את חנה רק בקרנות רחוב בימים מוסכמים מראש, ולא עזרו גם תחינותיה של סימה בערבי ראש השנה ופסח ושאר מועדים וימים טובים בפני יוסף בעלה שיסלח ויתיר לאחיה לבוא אצל שולחנם. ורק שש שנים מאוחר יותר, כשכבר היתה בת תשע עשרה והוריה נהרגו בתאונה בשעה שהיו בדרכם חזרה מקברי צדיקים עליהם עלו להשתטח כדי למצוא לה שידוך הרחק מן השכונה בה יצא לה שם לא טוב, הורשה דוד חיים לבוא אצל ביתם. והרי כבר לא היו כלל בבית.
וכך חזר חיים לבקר בבית אחותו באופן קבוע מידי יום שישי, והיה יושב בכסאו של גיסו המת יוסף, וחנה היא היתה מכינה לו את תבשיל הקורקבנים מאריזות קפואות שהמשיכה להחזיק ממש כפי שנהגה אמה. והוא המשיך להשאיר אחריו חפיסה או שתיים בנות שתיים עשרה יחידות על השידה ליד הכניסה בכל פעם שעזב. אבל גם החדשים בטעמים לא היה בהם יותר כדי להעיר את תיאבונה של חנה והיא היתה פשוט מאחסנת אותם, תחילה במגירות ואחר כך בארונות, וכשאלה ואלה נתמלאו החלה נפטרת מתכולת הבית, ראשית מבגדי הוריה ואחר כך מחפציהם האישיים ומאוחר יותר גם מספרי הקודש הרבים שהיו בבית, ולאט לאט נערמו כל מדפי הארונות בחפיסות של גומי פארא-רפואי שביכולתו למנוע מאנשים אם לא מחלות איומות ונוראיות, הרי לפחות אי נעימויות והסתבכויות אנושיות קטנות.

ועכשיו דוד חיים כבר יהיה מוכרח לצאת לפנסיה תוך שלוש שנים כי יותר לא ייתנו לו למשוך בחברה, כי הוא כבר בן שבעים ושתיים וכבר בלאו הכי מחזיקים אותו שבע שנים מעל המותר, וחנה בעצמה כבר בת ארבעים וארבע, וכבר שלושים ושתיים שנה שסר חינם של הקרטיבים היצוקים בטעמי פירות מפניה, ואילו שימוש אחר לא מצאה לחפיסות הגומי בכל השנים האלה, ועתה, אחרי שנסתמו לחלוטין חדר הוריה, כבר לפני תשע שנים, והחדר שלה לפני שלוש, ולאחר שעברה בסתו שעבר מן הסלון אל ההול והפסיקה להשתמש במרפסת השירות שבהמשכו של המטבח, לא נותר לה מקום לעצמה בבית והיא תיאלץ לעבור אל החצר. איפה שלפני שלושים ושמונה שנים פתח בפניה דוד חיים לראשונה את תיקו הפארא-רפואי.

-----

זה אריק איינשטיין שאוהב להיות בבית ושממש דיבר השבוע ברדיו, כי היה כל כך נרגש מריצת המאה מטר של האיש ההוא מג'מייקה, וטוב שכך, שיש עוד ממה להתרגש. מה שכמובן לא היה לדודו יותר.

שבת שלום.