איזה דגלים? אני אוחז,אתה אוחז והיא אוחזת,בעצם נלך בגדול ,כולנו אוחזין,בתבניות שנוצקו לתוכנו על לא עוול בכפנו,למשל,"מה אומר לכם המשפט:"אני מאמין בנאמנות", תחשבו על זה,תלעסו את זה תחבבו את זה,תשנאו את זה,ובשלב ההארה ייפול האסימון שכל מה שגורם לנו להטיח ראשנו ב"קיר" הוא דגל שאנו אוחזין בו בחוסר מודעות,מאמינים שכדאי להילחם עבורו,ומוכנים להגיע למצב של עגבניה סמוקה וחמוצה רק כדי לשמר את    האחיזה!

האחיזה מספקת לנו יתד לשימור המוצקות,הי ! כל מה שצריך הוא ל ש ח ר ר, ואז יבוא החיוך, החיוך שאינו מותנה,וגם אם הבוס שלי  אכל יותר מדי פסטרמה בלילה וקם עייף כעוס ורוטן בבוקר,ומשחרר עלי קיטור ומרכל עלי עם המזכירה מהחדר הסמוך,גם אז אני מחייך

 

הנאמנות באה מבפנים,היא אינה דגל,היא תחושה רכה ,ומתמשכת של מחוייבות אישית וקוסמית,היא אינה מחייבת אף אחד מלבדי,

כאשר אני נאמן לעצמי,מחובר לעצמי,שואב ממקורותי הפנימיים המושג נאמנות מאבד מנוקשותו ומקבל ניחוחות אקזוטיים של אהבה,חמלה,שמחה

 

כדי לשמוט את האחיזה מתחת למוצקותם של הדגלים,יש להיישיר מבט להרחיב  את האופק....ולהבין שכל אדם ואדם משמש עבורי הזדמנות.

אם נצרף את חייוניתי לחייוניתה/ו/תם/תן ונשתמש באינטליגנציה הטבעית שיוצר כל אירוע/מפגש/שיחה נגדיל את טווח הרגשות החיוביים ולא ניזדקק לדגל כזה או אחר

בכל מפגש המתרחש בין אדם לחברתו והפוך כמובן ישנה הזדמנות לבריאת מציאות גדולה,מפרה ומלאת הבטחה....

אם במקום לנצל מפגש כזה להגדלה, נקטין,אולי עדיף שנישאר בבית