לקרוא: RATSUAH

הרבה זמן שאני חושבת לכתוב ספר על תקופת השירות הצבאי, בחיקה החם של מחלקה חשוכת מרפא בבסיס שבבית לחם. האמריקאים ימותו על הספר הזה למרות שכמעט ולא יהיה בו סקס: יהיו בו התנחלויות, כמה חיילות בדובונים, מנות קרב כשרות לפסח ואפילו שני מקרי מוות מיותרים. לאתר מוציא לאור אמריקאי ואפשר לפרוש מחיי העמל ולהתחיל לחיות כמו שצריך - מתמלוגים!

אבל מקרה אחד אדליף הנה, כי ממילא ישראלים לא יקראו את הספר הזה:

יום אחד נסענו בכבישים המתפתלים של גזרת בית לחם (ויסלח לכולנו אלוהים על העגה הצבאית שנוצקה בפינו) - אני, משה (המפקד המתנחל שלי) וצביקה, המש"ק שליווה אותנו בנסיעות חסרות מטרה שכאלה - והבטנו החוצה מהחלון. אני הייתי קצת מהורהרת, השמש יקדה והמפקד המתנחל שלנו ליטף במבטו את הנופים התנ"כיים סביב: "יום אחד כל זה יהיה שלנו!", זעק ליבו בקרבו ואנחנו שמענו הכל ואיחלנו לו להתעורר יום אחד לתוך חזון נורמאלי יותר ומעודכן.

באחד הסיבובים של הכביש פתאום זינק צביקה, שישב מאחור, והצביע בפאניקה אל צידי הדרך - דבר מה שחור ופרוותי נח בתעלה. "קוף רצוח! קוף רצוח!!!!!" - הוא צעק. דממה. המכונית המשיכה לנסוע. משה נחבט באחת אל קרקע המציאות ונאלץ להתמודד עם מחשבות על טבע פראי ומוות. אני התאהבתי בצביקה על המקום. 

- "קוף רצוח?"

אלוהים אדירים, מה שאתה מפזר בכבישי גזרת בית לחם!