שאלתי את עצמי לא פעם איך מגיעים למצב כזה. איך ייתכן מצב שבו מצד אחד של קיר הלבנים חיה משפחה מרובת ילדים בצריף עץ רקוב, ללא מים זורמים וללא תשתית ביוב ומנגד, במידו האחר של הקיר המסוייד להפליא, ישנו בניין מגורים מפואר עם אינטרקום ושומר במדים.
אני זוכר בבירור כיצד משפחה מסויימת עזבה את ביתה מהחניה המקורה עם המרצדס הכהה ולא רחוק משם, שלושה ילדים בבגדים מרוטים היו יישובים בעגלת עץ רקובה וחורקת הרתומה לחמור צנום ומורעב והתבוננו במרצדס המתרחקת בעיניים כמהות לעתיד בלתי ניתן להשגה...
למרות ריחו החמוץ של הקנביס וריח הביצים הסרוחות מהביוב החשוף, מצאתי את עצמי מרותק לחוויה אישית יוצאת דופן. האנשים הללו, מחוסרי כל רכוש אמצעיים מינימליים לשיפור מצבם, הצליחו להתחבב עליי בזכות חיכום הטבעי והתלהבותם בשעה שסיפרו לי על עצמם.
על פי סימנני הפצעים שעל עורם זיהיתי בקלות את המחסור באמעי תברואה מינימליים. העור המקולף, השיער הקשה והציפורניים השחורות הזכירו לי את ביקוריי הקודמים בכפרים במערב אפריקה (גמביה, סנגל, חוף השנהב, טוגו וגאנה). אף שמהחסור והרעב משפיע על כולם, הילדים תמיד נראו לי הקורבנות האמיתיים בעלילה הזאת. אני זוכר שניסיתי בתחילה לתת להם כסף אולם מהר מאד הבנתי שטעיתי ובביקורים שלאחר מכן דאגתי מראש להצטייד בסבונים קטנים וממתקים |