בהמשך מסענו דרומה, טיילנו במדינת ריו גרנדה דו סול (Rio Grande do Sol), דילגנו בין הכפרים והערים שבדרך. לצד שכונות המגורים האמידות תמיד היו הפבלות או סמטאות העוני שזורים במין סימביוזה לא מוגדרת שכזאת. יש אזורים שבהם אזורי העוני מנותקים לגמרי ממרכז העיר ואלו הם האזורים המסוכנים ביותר.

מפורטו אלגרה (בירת ריו גרנדה דו סול) המשכנו לקנלה (Canela) ולגרמדו (Gramado). עיירות אלו מרוחקות כשעה מפורטו אלגרה וידועות כאתרי תיירות מבוקשים. עיירות אלו הוקמו ע"י מהגרים גרמנים ואטלקים ומזכירות מדינות אלו בהתאם. ניתן למצוא שם שפע של מסעדות אטלקיות ומבשלות שיכר גרמניות. גם באזור זה הנהנה משגשוג כלכלי יחסי ומספר רב של תיירים, דיירי הפבלות מסוגרים בקהילה משלהם.

בביקוריי בפבלות שם, שמתי לב שהעושר היחסי שמסביב לא תרום לשדרוג מצבם של דיירי הפבלות כאשר הסתובבתי בסמטאות ובין צריפי העץ, נתקלתי ביחס עויין עם המצלמה ובלעדיה. האנשים סירבו לשוחח איתי וגרשו אותי משטחם. אני יכול להבין כי הסיבה לכך הייתה בעיקר הפער הכלכלי העצום בין הפבלות ולשאר תושבי העיירות.

בתום מספר ביקורים בפבלות חזרתי ארצה. לאחר מכן, חזרתי שוב לברזיל, לארגנטינה, וונצואלה ואקוודור. הפבלות במדינות אלו לא שונות אחת מהשניה. הצפיפות הנוראה, הריחות הקשים, הילדים שמבזבזים את ילדותם בקיבוץ נדבות, הפשיעה מסביב...כל המראוצ הללו נתפסים כדבר המובן מאליו, חלק מהנוף האורבני של העיר. למקומיים אין זיקה אנושית לאלו החיים בפבלות ומנגד, לעיתים לאלו החיים בפבלות אין ערך לחיי אדם.