מצעד עצמאות בירושלים, היה תמיד בעייתי.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן קבע איסור על הימצאות כלים משוריינים בירושלים, ולא התיר יותר מארבעה תותחים.

וכיצד יערכו מצעד עצמאות בירושלים?

הרי מצעד שלא יכלול שריון ותותחנים – לא מצעד ייקרא.

המצעד היה אמור לצעוד כל שנה בעיר גדולה אחרת, אלא שרק ב-1958, וב-1961 הוא צעד בירושלים. ב-58' הוצג לראשונה הסנטוריון, שיהיה לתקופה קצרה חלק מחיי. אני כמובן הייתי שם, צופה ממרפסתו של הדוד (מקרית) משה, רואה כיצד הסנטוריונים מפוררים את האספלט וחושפים את אבני הכביש בפניה לרח' הרצל, ליד מוסך "המקשר", שקיצר את לילותיו של דודי בשאר ימות השנה. 

ב-63' התפטר בן גוריון, ולוי אשכול, שהחליף אותו, לא היה מוכן לריב עם כל העולם בשביל כמה טנקים לכמה שעות.

ב-1967 כלו כל התירוצים. אשכול נכנע ללחצים הפנימיים, אבל נרתע מן הלחצים החיצוניים אותם חזה.

המצעד יצעד, אבל בהתאם לכללי שביתת הנשק.

באצטדיון האוניברסיטה, שממנו יצא המצעד, יוצבו ארבעת תותחי ה-25 פאונד המיושנים המותרים, וישמשו לירי כבוד – והמצעד לא יכלול ארטילריה וכלים משוריינים.

את יום העצמאות ביליתי בי-ם, כסטודנט שנה א'.

לא הלכתי לראות את המצעד. חשבתי, כמו רבים, שזו בדיחה לא מוצלחת. או שעושים מצעד כמו שצריך – או שלא עושים בכלל. כפי שזה נעשה – גם מעצבנים רבים מן הישראלים, וגם מעצבנים את ירדן.

אבל, כמו שאמי נהגה לומר: "על הסוס הפחדן, מתיישבים כל הזבובים". דווקא אצל אשכול, שיצא מגדרו לפייס את כולם, מתחילה, בלי קשר למצעד, אבל בסמיכות זמנים מושלמת, תנועה של צבא מצרי לסיני בתוך יום העצמאות.

תוך יום יומיים, אנו מבינים שמסע הראווה הצבאי בסיני, שהחל כתעמולה, יכול להיות רציני.

מרבית הסטודנטים שסביבי מגוייסים. נשארים אלה שלא, ואלה שעדיין לא – וכולם במתח.

העמק שבין גבעת רם לבית הכרם מתמלא במילואימניקים. אני אפילו רואה כיצד חולף בתוכו מסוק בל-205 שלנו, שלפי הכרוניקות הרשמיות הגיע לישראל רק אחרי המלחמה.

הלימודים אינם מתקיימים למעשה. אין כמעט מי שיבוא להרצאות, ומי שבא – לא יסודות המשפט בראש מעייניו. כשחוסיין לועג לנאסר על שאינו סוגר את מצרי טיראן, אני מבין שזו רק שאלה של זמן עד שיסגור. כשמכריז נאסר על סגירת מיצרי טיראן – ברור לכולנו שתהיה מלחמה.

אני חוזר לדירת הורי בחיפה, ובתזמון מושלם מגיעים אלי המגייסים באותו בלילה – ומודיעים לי היכן ימתין האוטובוס בבוקר.

נקודת האיסוף היא בכניסה המערבית לחצר הטכניון (היום, הטכנודע) בהדר. ממתין לנו "טייגר" של אגד. אנו נוסעים את כל הדרך עד משטרת ראש פינה, דרך צפת והר כנען. הכביש המתפצל בצומת חנניה, מגיע אז רק עד חנניה.

אנו מגיעים. התפקיד שלי – פקיד פלוגתי בפלוגת חי"מ (לשעבר חק"ש), בחטיבה המרחבית.

אנו יוצאים לנקודת הכינוס שלנו, ממזרח לכביש למטולה, בחורשה שליד צומת הכניסה לתל חי. קיץ, אנו לא מקימים אוהלים או כל כיו"ב. רובנו פשוט מניחים שמיכה על הקרקע וישנים. רבים מביאים עימם רדיו טרנזיסטור, שעד מהרה מצטרפות אליו ארבע בטריות גדולות (לא אלקליין, כאלה עוד אין) המוחזקות בסרט דביק שחור ורחב, באדיבות צה"ל. אנו שומעים חדשות, שומעים את דברי האלוף (מיל.) חיים הרצוג – ועדיין אין לנו מושג מה הולך להיות. המ"פ מגיע לשיחה, ורבים מצפים ממנו כי יפזר את הערפל, אבל הוא לא יכול לדעת יותר ממה שהממשלה יודעת, ולזו אין מושג ירוק מה עושים עכשיו.

באחד הלילות חוזר חייל מבילוי בקרית שמונה, ונשכב להפיג את יינו. בלילה אנו שומעים יריה.

הוא החליט ששכנו הוא ערבי – וירה בו.

בדיעבד, החלל היחיד של הגדוד במלחמה זו.

כעבור כמה ימים, עם מינויו של דיין כשר בטחון, משכימים אותי כדי להכין את השחרור של כולם.

בבוקר אנו משתחררים וחוזרים לבתינו.

אני חוזר לחיפה. לא לירושלים.

בבוקר יום ב', 5 ביוני, בערך בעשרה לשמונה, אנו שומעים אזעקה, והרדיו מספר לנו כי כוחות מצריים נעים לעבר ישראל.

אני עם הורי – ואלה גוררים אותי עימם למקלט (שנה וחצי קודם לכן, עברנו מקרית אליעזר לכרמל. ובבנין החדש, יש מקלט, המתפקד כמובן כמחסן). שניות ספורות במקלט משכנעות אותי שמקומי באויר הצח של דירתנו, (קומה שלישית על ההר, משקיפה על הים, על מחנות צבא – ועל בית קברות). אני מודיע להורי שוודאי אוזעק לשירות ועלי לעלות לשמוע את הרדיו, ולהכין דברים – ועולה.

ואכן, זמן מה אחרי צפירת הארגעה, הסיסמה נשמעת ברדיו – ואני שוב בדרכי. הפעם לתחנה המרכזית, אשר באותה עת מצויה בפינת רח' יפו ושד' הכרמל בתחתית המושבה הגרמנית. (השדרות ממתינות בסבלנות למותו של דוד בן גוריון כדי שיוכלו להיקרא על שמו).

אני נותן לנהג את שובר החירום מפנקס המילואים שלי. לא משום הקמצנות, אלא משום ששעת החירום הגיעה (חשבתם פעם על התחושה שתהיה לכם כאשר תפרוץ שריפה, ובאמת תנפצו את הזכוכית עליה כתוב "בעת שריפה – שבור הזכוכית ו..."?).

אותו מסלול, אלא שהפעם אנו תקועים בתוך שיירות צבאיות בכביש שלא תוכנן מעולם לעמוד אפילו בחלק מעומסים אלה. היום אני חושב, מזל שהערבים לא שלחו את מה שנשאר מחיל האוויר שלהם. באותה שעה, לא ידעתי עדיין שחיל האוויר המצרי כבר חדל מלהתקיים. אבל גם המחשבה שמטוסי אויב ישייטו מעל ישראל לא עלתה על דעתי.

אנו יורדים במשטרת ראש פינה, ואני שומע רעש מטוסי סילון שאינו דומה לאלה המוכרים לי. אני מרים עיני ורואה צמד מיג- 17 (סורים, בהכרח). אלא שמיד אחריהם טסים כבר המיראז'ים שלנו (הנדמים בעיני משום מה כעקרות בית נזעמות, המסלקות פולש  עם מטאטא בידן), כדי לטרדם משם.

אנו מצטיידים.

ציודו של הגדוד שלנו נלקח הישר ממוזיאון צה"ל. נשק אישי – ה"צ'כי" הידוע - 1898 (כפקיד – אני מקבל עוזי, הנשק החדיש ביתר בגדוד), מקלעון – ,BAR ארה"ב 1917. מקלע פלוגתי – MG37 "בזה" – 1937. בזוקה 2.36" אמריקאית מתקפלת לשניים – 1942. כשנשתחרר, אבין שעוד היה לנו מזל,  כי לתותחני הנ"ט, שהחזירו ציוד בסמוך לנו, ניתן כנשק אישי תת מקלע "סטן". אותה אסופת חלקי אינסטלציה בריטית מ-1941, שהאמנתי כי כותתה לאתים ומזמרות עם בוא העוזי.

(לבלוגים אין עורך, לכן נשארה הפיסקא דלעיל כאן, על כל פרטיה).

עם חשכה, אנו יוצאים לאותה נקודת היערכות (צומת תל חי), בפולקסוואגן כפול קבינה שגוייס על נהגו, בפנסים מואפלים. אנו נדרשים לצאת בהפסקות של עשר דקות בין רכב לרכב, כדי שהסורים לא יראו שיירה ויקבלו רעיונות.

בלילה אנו שומעים את מסיבת העתונאים בה מסופר הנצחון האדיר של חיל האוויר.

לרגע לא חשבתי שנפסיד, אין סיכוי. אבל מחשבתי התרכזה בקרב יבשתי גדול, נוסח מלחמת העולם השניה, עם שיפורים נוסח קרב הבקעה, כפי שנעשה בתרגיל האוגדתי שנה וחצי קודם לכן, מה שבעצם גם קרה. מהלומה אוירית על שדות תעופה לא היתה בתודעתי, למרות שגם היא התרחשה במלחמת העולם השניה. גם לא ידעתי, ואף לא העליתי בדעתי, שהמצרים מאפסנים את המטוסים שלהם תחת כיפת השמים.

(בביקור שלי בשדה תעופה צבאי חמש שנים קורם לכן, ראיתי דת"קים, והנחתי שגם הערבים שמעו על כאלה).

עם שחר היום השני לקרבות – אנו מועלים לנקודת הכינוס שלנו, אבל(-בית-מעכה) שמדרום למטולה. אני מוצא שוחה חפורה למחצה במקום בו עלי להיות, ומתחיל להעמיק אתה. הפלוגה כבר החלה להתחפר במשך הלילה. מתחת לקו הרכס, כמו שכתוב בספרים.

לפני הצהרים מגיע טרקטור עם כף אחורית, לסיוע בהתחפרות. אחרי שהוא מסיים את שיפור החפירות של הפלוגה, אני מבקש ממנו להעמיק גם את החפירה שלי. אין לו סבלנות. אני מבהיר לו כי שתי חפירות כף שלו, מחליפות יום שלם של חפירות באת החפירה שלי. הוא משתכנע. בשתי תנועות כף הוא מסדר לי חפירה עמוקה במידה הנכונה.

ביום האזור שוצף ברחשים, שרק שני דברים מרחיקים אותם מאיתנו. רוח, קלה ככל שתהיה – ונוזל דוחה חרקים אותו אנו שמים על כל פיסה חשופה מעורנו. (כעבור שנים ספורות יסתבר לי שהחומרים דוחי החרקים אינם נטולי נזק לבני אדם – אבל אז, הכל היה בסדר).

יתכן שהתצוגה המוזיאונית שלנו הרשימה את הלבנונים, ולכן הם לא פותחים באש. אבל, סביר יותר, שכבעלי חוש מסחרי מפותח, הם פשוט מוכרים כרטיסים למתעניינים בהסטוריה צבאית, כדי שיסתכלו עלינו – ותצוגה מכניסה, לא מקלקלים באש.

יש לנו שדה ראיה פתוח לעמק החולה. אנו רואים את שדות החיטה הבוערים של היישובים שם.

ביום השלישי לקרבות אנו מפנימים שהלבנונים לא יתקפו, ואני מסתובב בשטח ומסתכל על הנוף.

גם ביום ששי, היום החמישי למלחמה, אין ארועים מיוחדים, עד סמוך ל-11 לפני הצהריים. אז נראים טורים של צה"ל נעים בעמק, מזרחה אל הרמה. במקביל צוללים מיסטרים של צה"ל על הרמה ומפציצים. אני מבחין מהר מאד בין הפיצוץ הגדול, או הלהבה הגדולה, של פצצות חיל האוויר, לבין הפיצוצים הצנועים יחסית, של הארטילריה.

אני משייך את ההסתערות המאוחרת לברדק הצהלי המקובל. אז עוד לא ידוע לי שדיין הלך לישון בלי לאשר הסתערות על הרמה, ורק כשנודע לו בבוקר על הסכמת המצרים להפסקת אש – נתן הוראה לעלות על הרמה. הסתערות בחום היום, בתנאי ראות אופטימאליים של האוייב – גם מי שאינו גאון צבאי לא היה ממליץ עליה.

הארטילריה הסורית מטווחת על הטורים של צה"ל, ופה ושם נפגע זחל"ם. אנו רואים את הטיפוס על הרמה, ואת הפצצות חיל האויר מעמיקות פנימה, עד שאיננו רואים עוד את המלחמה עצמה.

ביום א' עם שחר אנו משתחררים. אני כבר מתורגל בתפקיד מן הפעם הקודמת.

מחזירים את הציוד בימ"ח של ראש פינה, וכל אחד מקבל כמה לירות עבור שירות החירום, במזומן.

אם איני טועה, אנו מקבלים שש ל"י כל אחד, והקצינים 16 ל"י.

אנו מתבקשים לתרום מסכום זה לאלמנה של החלל היחיד שלנו, זה שהשיכור הרגו.

כמעט כולם תורמים חלק, או אף את כל, התשלום הצה"לי. הקצינים, בלי להידבר ביניהם, תורמים כולם שש מתוך השש עשרה שקיבלו.

חזרה אני נוסע כטרמפיסט ברכבו הפרטי של מי מן הגדוד. אנו עוצרים לקפה בנחל פרוד. מישהו מתקשר מן הטלפון שבמזנון לביתו, ומסביר כי היה "למעלה למעלה". על הרמה עצמה, אנו מבינים. אבל האויב המאזין – אין סיכוי שיבין.

זהו, נגמרה המלחמה – החלו הדיבורים.

עד שחזרה.