אבא טועם מעט מים ונאנח מכאבים. אני מנסה לסעוד אותו כמה שרק ניתן, משתדל לא להזיז שום צינור או חוט המחוברים אליו. "זה ייקח יומיים שלושה עד שתוכל לרדת מהמיטה....... כך אמר ד"ר ******......... פניתי לאבא, הוא כתגובה הניד בעיניו כאילו אומר "העיקר שהכל מאחורינו..... כמה שהבנתי אותו, כמה עוד הוא צריך לסבול...
אבא נרדם וישן שינה רגועה יחסית. ואני משוטט לי במסדרון. שעת לילה מאוחרת. אין לי כוח לרדת שבע קומות ולצאת מבניין בית החולים כדי לעשן. מגיע לקצה המסדרון ומוצא דלת שמאחריה גרם מדרגות. ניכר כי לא עושים יותר מדי שימוש במדרגות אלו ואני עולה חצי קומה ומחליט שזה רחוק מספיק וגונב סיגריה מהירה. למעשה הראשונה מאז שעת הצהריים בה נכנסתי לבית החולים. הלילה חולף והבוקר נראה מואר יותר. עכשיו צריך להחלים. הלחץ והדאגה מהניתוח מאחרינו.
אבא מתעורר ומנסה לדבר. מנסה לומר לי משהו אבל הקול שלו לא נשמע, צינור ההנשמה שהוחדר לו בשעת הניתוח אמנם הוצא מיד בסיום הניתוח אבל תמיד דוש זמן עד שהחולה יכול ממש לדבר. אני מציע לאבא דף נייר ועט והוא ביד רועדת כותב לי מילה אחת "תודה". כמה שזה ריגש אותי. מילה שגרמה לשחרור לחצים .
אמא מגיעה ומחליפה אותי ואני נוסע הביתה לנוח. בהמשך היום אמא מעדכנת כי הורידו את אבא בעדינות מהמיטה והושיבו אותו לחצי שעה על כורסא וגם שאבא כבר מדבר ואפילו מבינים מה הוא אומר. הרופא שבדק אותו מאוד אופטימי ואומר כי מדובר בעניין ש ימים ספורים של החלמה ושיקום. אבא מבקש שנשאיר אותו קצת לבד "אני ילד גדול..... ואתם עושים מעל ומעבר.... כך אמר. ולכן שגרת הביקורים רגועה יותר. אמא אצלו כל יום מהבוקר עד אחר-הצהריים ואז או אחי או אני בשעות הערב.
יום חולף ותורי לבקר ולסעוד. מגיע לבית החולים ופוגש אבא חדש, אחר.... אבא יושב על הכורסא, מחייך, מדבר. אמנם הקול קצת מרוסק ומלווה בשיעול אבל קול מובן. "אתה רוצה קפה...? אני שואל. "כן... בשמחה... אבא עונה ואני יורד שתי קומות למזנון הקפה ומבקש "נס קפה בכוס הכי גדולה שיש לכם...... הבחור מעבר לדלפק מחייך ומגיש לי כוס קרטון ענקית ומהבילה. חוזר עם הדלי הזה וכשאבא רואה אותי נמרח לו חיוך ענק על השפתיים. היה שווה ....... "טוב..... לך הביתה לנוח... תשאיר אותי כאן לבד.... אני אסתדר.... פוסק אבא בלי לתת לי בכלל הזדמנות למחות או לסרב.
יום נוסף עובר ואמא מעדכנת כי הפזיוטרפיסטית הובילה את אבא בהליכה לאורך כל המחלקה פעמיים ואף דרשה לרדת ולעלות חצי קומה במדרגות. הרופאים מבסוטים מהתנהלות ההחלמה ואף הודיעו לה ששוקלים ברצינות לשלוח את אבא לשיקום.
יום חמישי שעת בוקר מאוחרת אני מקבל טלפון מאמא. "אנחנו בדרך לשיקום.... כרגע מעבירים אותו לבניין השיקום ואני אעדכן בהמשך.... בשורה בהחלט משמחת.
אני מגיע אחר-הצהריים לשיקום שצמוד לבית החולים. הבניין יחסית חדש והמחלקה מושקעת ויפה. הציוד בחדרים חדש ושמור היטב. "משקיעים כאן וזה משובח ומשמח.... אני מהרהר ביני לבין עצמי. נכנס לחדר ופוגש את אבא במיטתו קורא עיתון, זה חידוש משמח. אם הוא קורא עיתון סימן ששום דבר לא מטריד אותו. אבא מקבל אותי בחיוך גדול ונפנוף יד נמרץ. "מה העניינים...? הוא שואל. "אצלי הכל דבש... אצלך...? "אני עובד קשה.... קורע ת'תחת כאן.... לא מתחשבים כאן בזקנים..... הוא פולט בהומור הידוע שלו. "אני עושה פזיוטרפיה וזה כמו מסע כומתה...... הוא ממשיך. "גלית הפזיוטרפיסטית הצליחה לגרום לי להכיר בגופי עצמות ושרירים שבכלל לא ידעתי שהם קיימים..... "אתה שוב מרחם על עצמך...? "לא השתילו לך בניתוח קצת מוח..... אני מתגרה בו..... "גם אתה מציק לי.... מי משלח אותך...? הרופאים....? אתה גם שייך לקנוניה...? הוא שואל ומשמח אותי. "זה האבא שאני מכיר ואוהב.... אני חושב לעצמי.
יום רודף יום, אבא מחלים ותאריך הוצאת התפרים מתקרב. אבא אומר שהרופא שבדק אותו אמר כי ביום הסרת התפרים הוא ישוחרר כי "אין מה לעשות איתך כאן... פזיוטרפיה אתה יכול לעשות גם בבית... כך אמר הרופא. "אבא.... אל תבנה על שום תאריך..... תן להם להחליט בלי לחץ...... שישחררו אותך כשתהיה מוכן לשחרור.... שלא נחזור לכאן שוב חלילה.... אני מצנן את התלהבותו. אבל אבא שוב צדק. ביום הסרת התפרים הוא אכן משתחרר ונשלח הביתה. עשרים ואחת יום מהאשפוז אבא נשלח הביתה והשמחה גדולה.
אבא הולך ומחלים, הולך ומתחזק. אחי ואני מבקרים לעיתים תכופות ומצטרפים להמוני החברים וקרובי המשפחה המבקרים אצלו בבית. בביקור האחרון אף בישר לי בשמחה כי הבדיקות אותן הוא מבצע באופן סדיר מראות כי הוא יכול להפסיק לקחת את אחד מסוגי האנטיביוטיקה. סימן מצויין להחלמה.
לסיום אני רוצה להודות.
להודות לכל הצוותים הרפואיים במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב)שטיפלו באבא, לאחיות ורופאי חדר המיון, לצוות המחלקה לטיפול נמרץ, לרופאים, לאחיות, לפיזיוטרפיסטיות, לכוח העזר, לעובדי הניקיון ממחלקת פנימית ו' ונויירוכירורגיה. לכל אותם טכנאי הרנטגן, לטכנאי הצילום, לצוות חדר הניתוח, לסניטרים שהובילו בלי סוף. לאנשי האבטחה ששמרו עלינו. לעובדי המזנונים שתמיד קבלו אותנו בחיוך. לאנשי המטבח (טיפה מלח לא יזיק). לרופאים, לאחיות, לפיזיוטרפיסטיות לכוח העזר ועובדי הנקיון ממחלקת השיקום. לאנשי ארגון החסד שטרחו על ערכות השבת. לאנשי ארגון יד-שרה. ולכל מי שסייע. לכולכם מגיעות מילים חמות. בשם אבא והמשפחה פשוט אומר תודה.
רוצה להודות גם לשלוש נשים מדהימות שסייעו לי באופן אישי לעבור את התקופה הזו בשלום ובשפיות יחסית: לק' שהייתה שם כמעט לאורך כל הדרך בשבילי, שתמכה וסייעה בעיקר ככתף ואוזן. לנ' שתמכה ועזרה בייעוץ ומילה חמה ותרמה מניסיונה בסיטואציה המורכבת הזו. לי' ששמעה אותי בכל שעה משעות היממה, שהייתה שם לאורך כל הדרך ובעיקר בשעות היותר הזויות.
רוצה להודות לכל קוראי הפוסטים ששמעו, חלקם הגיבו, חלקם תמכו בפרטי, שאלו, התעניינו, הציעו סיוע. כל מילה תומכת ומסייעת. הייתם נפלאים.
זהו. סיום של תקופה בת כארבעה חודשים קשים ומכבידים. אבל... כשיש חברים ויש עם מי לחלוק הכל נראה ומרגיש קל יותר. תודה לכולם.....
וכמו שאומרים.... רק בשמחות... |