... 

בכל פעם שאני נוסע לצימר בצפון זה מכה בי מחדש - כמה אושר ניתן להכניס לחדר כל-כך קטן ודל. על אמת, בלי שמץ של ציניות.

אתה יכול לשרוץ שלושה ימים על ערסל, לעבור מידי פעם לג´קוזי, לפתח לחץ דם שלילי, לסחוב את עצמך לבריכה ולסיים את המעיכות הכללית הזו בללכלך קצת את האוטו בשטח. שרק לא יפלו עליך הפולנים:

"מה, לא טיילתם קצת?!"

את אפיסת הכוחות מכל הכלום הזה אתה גורר למכונית ומתחיל את הנהיגה חזרה. זה מתחיל בנהיגה עצלה כזו, 80 קמ"ש, כמו בימים ההם שעוד היתה רק אוטוסטראדה אחת בארץ וחגורות הבטיחות היו חובה רק מחוץ לעיר. עד צומת גולני אתה עוד מצליח לשמור על הפאסון הזה של "וואי! תראי איזה נוף!" וזה באמת מרגיש כמו חו"ל למי שחי במרכז - כל-כך הרבה מרחב בלי אף דוגמנית או מגדל שמכסים אותו. עוד כמה קילומטרים ואתה בצומת המוביל וכבר הספקת לעבור מחבל ארץ אחד לאחר, והנה, אתה בעמק. העמק. עמק יזרעאל כמובן. פרץ נוסטלגיה חסר רחמים שוטף אותך ומחזיר אותך לימים ההם של התיכון בטבעון ולחברים מבית שערים ומנהלל ומתמרת, אלו שבעצם אף פעם אין זמן לבקר, כי לך תצא מת"א בבוקר, תיסע חצי מדינה, תשב-תאכל-תשתה, תעבור לחברים אחרים, תשב-תאכל-תשתה - מי ינהג אחר-כך את כל הדרך חזרה לת"א?!

.....

עד שאתה מתעשת אתה כבר ביקנעם ושם הכביש נפתח - ארוך, רחב, כזה שלא משאיר אותך אדיש. אתה לוחץ חזק את הרגל ומבקש לבדוק מה מסוגל לעשות מנוע 4.6 ל' בטופוגרפיה כזו שהוא לא מכיר. תוך כדי הדהרה בעליות המתפתלות אתה נזרק לאחור ותופס שבעצם חצי מחייך עברת בחיפה. כן כן, זו עם העליות והחורשות והוואדיות. איך אפשר לשכוח את העלייה הבלתי אפשרית של רחוב בלפור ואת כביש ה"הרצות" של סטלה מאריס. אה! והזינוק בעלייה בטסט לאופנוע (נבלות!). פה גם מכה בך עוד תובנה (כדי שלא נסיים חלילה את החופש הזה בלי ללמוד משו חדש) - יש כאלו שמשתמשים בבלם היד גם בשגרה - לא רק בטסט.

עוד רבע שעה פורדיס.
הלילה יורד, עלמא ישנה ושרון מרוחה מאחור.

שקט.....

...

ואז זה מתחיל.
כל המחשבות מהחופש (שרק לפני שעה נגמר) מתחילות לחזור אליך. כמה כיף היה עם עלמא בג'קוזי ואולי בעצם כדאי לקנות ערסל גם הביתה ואיזה מגניב שהיה לנו פנצ'ר והמסעדה ההיא עם הפרחים בצלחת - זה שוס אמיתי!
הכביש נהיה צר, מאיר שפיה מימין וזכרון פה תיכף מעל לראש משמאל.

הרמזור בפורדיס אדום.
מחשבות אחרונות נגדעות לקול שאגה מאחור - "סע, יא-מנייאק! ירוק!"
אתה מאיץ בחיפזון ועוד לפני שאתה מספיק לעלות על הכביש המהיר כבר התחלפו המחשבות מהחופש במחשבות על היומן שלך ועל כל מה שמחכה לך מחר בבוקר. הנה אנחנו על האוטוסטראדה, הארובות של חדרה הן העדות היחידה למשהו חי בסביבה, עוד קצת לחץ על הגז ואנחנו בנתניה.
יאללה, שנגיע כבר - עייפים.

"אוי! הכלבים בפנסיון" (שרון ממלמלת מאחור). עזבי, ניקח אותם מחר. שיעלה עוד 1000 שקל הלילה הזה, אין מצב שאני עובר עכשיו דרך בצרה - אני לא רואה בעיניים.

מפה זו כבר מלחמת התשה. הראש קודח, המחשבות על מחר לא מרפות וכל מה שמעניין אותך זה לקצר את הסבל הזה - אתה מבטל את בקרת השיוט ומנסה לא לחרוג מ- 140.

בכפר-שמריהו זה מתחיל להרגיש ת"א. המהירות יורדת, הכביש קופצני והגוף מתכווץ ונהיה דרוך יותר.
הנה היא. ת"א. גבוהה, בוהקת, עמוסה ועצבנית.
בדיוק כמוך - פרט לגבוהה ובוהקת - אתה מכווץ וחיוור.
לרגע אתה מנסה להכניס את עצמך חזרה לפרופורציות של החופש ההוא (זה שפעם היית בו, בצפון) ושכמה מפחיד שפה בכל הברדאק הזה, זה מרגיש לך בית. אבל זה חזק ממך, אתה כבר מקולקל. 20 שנה בעיר החטאים הופכים אותך לעבד של השיטה, למשולל פרופורציות - סמרטוט, במילים אחרות. אתה חוזר להיות קנאי למקום שלך ולמה שיש או אין לך והצרכים חוזרים למימדים מפלצתיים.
הפינג-פונג בין אובדן לשפיות נמשך עד להלכה, רק שמשם אם תמשיך לחלום מישהו ידרוס אותך.

שלושה ימים עם ארון מטבח אחד ומחבת אחד, בלי מדיח או מכונת כביסה, זו חוויה מכוננת בחיים של יצור אורבני. אבל גם קצת נאיבית, משום שבאמת אין בעיה להסתדר כמה ימים בלי כל הנהנתנות הזו ובחופש יש לך המון זמן ליסוע 10 ק"מ למצוא פיצוציה כי "בצימר שלנו אין כלי הגשה וגם לא מיקרו - זה צימר לאוהבים"...