באחד מימות השבוע, נקראתי לפגישה אצל הנהלת אחד הגופים העשירים במדינה, לצורך בניית תכנית מוזיקלית שתבוצע בטקס הכתרת מנכ"ל חדש לאותו הגוף.

בפגישה - שהיתה לבבית ונחמדה, בחרנו שירים מתוך הרפרטואר שלנו וכן ביקשו ממני המארחים לעבד שיר חדשבמיוחד לכבוד האירוע.

כעת אני יושב ליד הפסנתר ועוסק במלאכת העיבוד וחושב לעצמי.. הסיטואציה מוכרת לי מאד מספרי ההיסטוריה של המוזיקה, הרי נקראתי כמוזיקאי החצר בשעתו אל המלך, עליתי אליו לרגל (קו 405 + מונית ) ישבתי בארמון מצופה זהב (גורד שחקים המצופה בשיש איטלקי אפור) קיבלו את פני המלך ומשרתיו (אנשי האבטחה והתחזוקה) ונתבקשתי, ממש כמו בימים ההם, לחבר מוזיקה לכבוד טקס ההכתרה  תמורת תשלום נאה של מטבעות כסף וזהב (שוטף + 60) .

עכשיו עלי למצוא את דרך המלך לחבר מוזיקה שתרצה את הוד מלכותו אך בו בזמן תבטא גם את טעמי האומנותי. מממ

האם דבר לא השתנה ביחסים בין הון שלטון ואומנות במאות השנים האחרונות? כמובן שהמקרה הנ"ל רחוק מלהציג את התמונה כולה ובמדינות רבות אמנים זוכים לתנאי מחיה וכבוד שהיה רק ניתן לחלום עליהם בימים הרחוקים ההם.

האם זה נכון גם בארץ?האם ישנו חבר כנסת אחד ויחיד בפרלמנט העוסק בקידום מעמדם ורווחתם של אמנים ויוצרים? לא מכיר אחד כזה - ואם אני טועה מתוך בורות - אנא ספרו לי.

האם נכון לומר שאנשי אומנות תרבות וחינוך נמצאים בתחתית רמת ההכנסה במדינת ישראל? לצערי כן.האם גל האלימות הגואה בחודש האחרון ומשקף בעייה חברתית אמיתית קשור במשהו לכך שחינוך ותרבות נמצאים באופן עקבי בתחתית סדר העדיפויות הכלכלי של מדינת ישראל? אני סבור שכן.

ואם בהקבלות היסטוריות עסקינן, קרבות גלאדיטורים אכזריים בין לוחמים שטבחו זה בזה לקול תשואות הקהל התנהלו בתקופות מסויימות בהיסטוריה. בימינו אכזריות שכזו נחשבת לבלתי לגיטימית בחברה הנאורה של ימינו. הביטו מסביב על זירת הגלאדיטורים המודרנית. כן כן, לא צריך ללכת רחוק- מספיק ללחוץ על שלט הטלויזיה ולצפות בתכניות כמו "כוכב נולד".

אני מודע לכך שבדברים הבאים שאומר אני מתייחס רק לפן אחד של התופעה ושיש לה גם (מעט) צדדים חיוביים. אך ארשה לעצמי לומר שמדובר בעיני בזירת התגוששות המספקת אלימות ממש - השפלה, דחייה וסיפוק ריגוש וסדיזם לקהל על חשבון אנשים שהקריבו עצמם לשם כך.

לא אכנס כאן לכל האספקטים של התופעה - שדנו בהם על במות רבות וגם אין לי את הכלים לכך שכן איני צופה בתכנית כמעט בכלל, אבל צדה את עיני השבוע סיטואציה שבה צביקה הדר עורך מפגן אמפטיה מזוייף אל מול מתחרה עיוורת שהוחלט להשיח אותה. ומול ההשפלה- בחרה אותה אישה להטיח בשופטים שהם "מדברים שטויות".צודקת לחלוטין ! הם מדברים שטויות על בסיס קבוע ! האם היא לא ידעה את זה קודם? אין לה את מי להאשים שכן בחרה במודע להשתתף בתכנית שרוב רובה שטויות והבלים. אז מה, היא גילתה את זה פתאום כך בסיום? ואם היתה זוכה? בשל כך פטרה אותה התקשורת כממורמרת ותו לא. 

מה לכוכב נולד וזירות גלאדיטורים?

שם כרתו איברים זה לזה - ופה עורכים מסעות השפלה.

שם דקרו אנשים זה את זה בחרבות, ואילו כאן - משאירים לאנשים צלקות נפשיות לכל החיים.

שם - הדם ניתז לכל עבר והקהל המיוזע הזיל ריר ואילו כאן  הכל עטוף באור יקרות ותפאורה מנצנצת, וכולם בחליפות. אך האכזריות הסאדיזם וגם יש לומר המזוכיזם, נשארו בעינם.

שוב ושוב מרימים עצמם מנחי התכניות והשופטים לאלים כל יכולים שברגע אחד לקחו לחיקם מתחרה שלא טרחו לבדוק את גילו הכרונולוגי וברגע הבא כשהתברר שהוא מתחת לגיל המותר זורקים אותו מכל המדרגות - יש לומר לקול שאגות הקהל.

חלק מן השאגות של שמחה וחלק מהן של בוז אבל את האקסטזה להמונים, שוב הצליחו לספק.

 דודו טופז התאבד.

אין מחילה למעשים הנוראים שעשה ולדרך האלימות שבחר בה.

הייתי שמח כן לקרוא על גילויי אמפטיה או עזרה כלפי אדם שברור לכולם שהוא אומלל. מישהו שיושיט לו יד לעזרה לאורך כל מסלול ההרס העצמי שבו הוא בחר.

תחת זאת קראתי ראיון עם עורכת הדין שלו ששוחחה איתו מספר שעות לפני ששלח יד בנפשו. היא מספרת כי ציין באוזנה מספר פעמים בשיחה כי אינו יכול לעמוד בזה יותר. וכי היה ברור כי הוא "על הקצה". סיימה עורכת הדין את השיחה איתו, נדה בראשה ושבה לעיסוקיה. האם עלה בדעתה לגשת לפגוש בו? פשוט כמחווה אנושית (טופז היה בבידוד בתקופה האחרונה ולא הורשה לקבל מבקרים למעט עורכת הדין) האם התקשרה מייד לעובדת הסוציאלית של בית הסוהר להתריע כי מצבו הנפשי קשה?. 

אולי זה יכול היה  להסתיים אחרת.

גם החברה שלנו יכולה להיראות אחרת: 

יותר תרבות, פחות רייטינג. יותר חינוך, פחות סלחנות.