ג'וליה ישבה רכונה על מושב ברכבת. היא הסתכלה דרך החלון, נעצה מבט בגשם הרך שהציף את השמשה, וייחלה שיהיה קיץ כבר. היא מעולם לא אהבה את החורף. תמיד הרגישה כלואה בתוך כל שכבות הבגדים, ולה התחשק להתפשט. אפילו השתעשעה במחשבה של לרדת מהרכבת, לתת לבגדים להחליק מגופה ולהרטב מטיפות המטר.  היא חייכה לעצמה כשהרכבת עצרה בתחנה, והיא ישבה קפואה במקומה, לא מאפשרת לעצמה כהרגלה לממש את מאוויה. ממולה ישב בחור יפה תואר מכדי להיות סטרייט והביט בה בסקרנות. היא התחמקה ממבטו במבוכה, אך ברגע שהחלה להיות מודעת למבטו, עינהם ננעצו אלו באלו פעמים תכופות יותר מלפני כן. לבסוף פנה אליה ואמר כי פניה מוכרות לה. היא חשפה את שיניה בחיוך, ואמרה לו "פניך לא מוכרות לי, ואם היינו מכירים וודאי הייתי זוכרת אותך". רק היא יכלה להיות כזאת פלרטטנית, ועדיין לחשוב שאינה מתירה לעצמה להיות היא. "יכול להיות שרק אני ראיתי אותך, ואת לא אותי. אולי מהרכבת?" שאל בסקרנות. "לא נסעתי כבר הרבה זמן ברכבת, אולי נפגשנו בחיים אחרים?" צחקקה. "אני לא מאמין בגלגולים אחרי המוות". ענה ביבושת. "אני לא מאמינה במוות". אמרה. "אי אפשר לא להאמין במוות". הרצין והביט בחוסר אונים לצדדים, לראות אם מישהו מקשיב לשיחתם. "כשהייתי ילדה קטנה אשה מבוגרת ניגשה אלי ואמרה לי שכל האנשים מתים, אבל שהיא ראתה בעיניים שלי שאני לא אוכל למות". הרכבת שוב עצרה באחת התחנות. "מה אתה עושה בחייך?" שאלה, נבהלת קצת מהשתיקה. "אני מנהל משרד של ייעוץ תקשורתי ". "מה זה אומר ייעוץ תקשורתי. ייעוץ לתקשורת?" "לא, זה בד"כ ייעוץ לחברות איך לנהל את עצמן מבחינה תקשורתית- למשל אם חברה נקלעה לאיזשהו קושי תדמיתי אז לקבוע לה מדיניות לגבי ניהול משברים , ובין היתר לעשות יחסי ציבור פרסונליים לפי אותה מדיניות או אפילו יחסי ציבור באינטרנט " . "נשמע מעניין. אתה מרוצה מעבודתך?" "כן, זה יותר טוב מהעבודה הקודמת שלי". "מעניין. במה עבדת?" "הייתי טכנאי מדפסות . זה היה די מעצבן. כל היום התעסקתי עם מדפסות לייזר – זה עוד במקרה הטוב, הכי שנאתי לתקן מדפסת צבע או מדפסת משולבת- זה תמיד היה לוקח מלא זמן". "לי יש מדפסת לייזר בבית , והיא קצת עושה צרות, היית מעוניין אולי לבוא לבדוק אותה?" הוא חייך במבוכה "אמרתי לך אני כבר לא עושה את זה. היום אני איש תקשורת". היא הישירה מבטה אליו ואמרה "אני מבינה, פשוט חשבתי שזה תירוץ טוב לנסות להזמין אותך אליי". "את לא צריכה תרוץ, את רק צריכה להזמין. אגב, במה את עוסקת?" "אני פסיכולוגית". "וואו, לא הייתי מנחש בעולם. חשבתי שאת מוזיקאית". "מעניין למה חשבת את זה. אני באמת תמיד רציתי להיות פסנתרנית, אבל התווים שלי הם אותיות, והצלילים שלי מילים, לכן אני פסיכולוגית". "באיזה תחום את מתמחה?" "אה, זה מורכב. התחלתי בתור מטפלת משפחתית, אך בשנתיים האחרונות אני עובדת בעיקר עם בני נוער ומבוגרים על הזהות המינית שלהם". "מה זה אומר?" "בעיקרון רוב האוכלוסיה שאני רואה בקליניקה היא נערות צעירות שחושבות שהן לסביות ". "חושבות? הן לא יודעות?" "לא, לכן הן באות לטיפול- כי הן מרגישות משיכה לנערות אחרות, אבל לא בטוחות אם זו משיכה מינית או אולי סקרנות, אולי חיבה חברית.. יש בלבול בגיל הזה בנוגע לסוגי הקרבה השונים, והרבה פעמים השפות מתבלבלות..יש לי למשל מטופלת שמגדירה את עצמה לסבית , אבל למעשה גם נמשכת לבנים, אבל חוששת להגיע ליחסים אינטימיים איתם. אני עובדת איתה על קונספקט של דו מינית , ואנו מנסות לברר האם זה מתאים לה". "נשמע מורכב. הרבה אחריות". "כן, אבל זה ממש מעניין". "אומרים שאנשים נמשכים לטפל באחרים במה שמנסים לטפל בעצמם. מה איתך". "אתה שואל אותי אם אני לסבית?" "לא, את יותר מכולם אמורה לדעת שמה שאני שואל זה האם היו לך מחשבות בנושא?" "סליחה, הייתי קצת הגנתית. שאלת שאלה ישירה מדי. כן, אלו סוגיות שהתחבטתי בהן, אני יורדת בתחנה הבאה". " עדיין מעוניינת שאבוא לתקן לך את ה מדפסת ? "לא. המדפסת כאמור היתה רק תירוץ, אבל אתה מוזמן אליי לקפה"."בשמחה. לא עכפת לך שאביא איתי את הבן זוג שלי, נכון?" "מוזמן גם הוא" אמרה בחיבה, וחשבה לעצמה- הוא בהחלט היה יותר מדי יפה מכדי להיות סטרייט.