כבר ימים רבים שלא כתבתי ושבתי לישראל לפני כמה שעות וכבר גייסתי את משאבי הכתיבה. חזרנו מארצות הברית מחופשה של חודש ימים. אין מה לומר היה כיף. ניו אינגלנד בעיקר באזור בוסטון וניופורט הם מקומות ממש מקסימים ואין על כך עוררין. טסנו הפעם בחברה אמריקנית -- חברת דלתא ועל החברה הזו אני רוצה לספר. אתה טס עם חברה אמריקנית אתה יודע שתקבל שירות טוב. עם זה מתברר שהכללים שלהם כל כך ברורים שאפשר להשתגע. המשבר הכלכלי הוכיח שאין פיקוח של ממש, השחיתות בשמיים וכל בוגרי האוניברסיטאות היוקרתיות לא הצליחו למנוע את המפולת שלפחות בחלקה היא תולדה של רשלנות ממשל וגורמי אכיפה כמו של הבנק המרכזי. אם זה המצב למה אני מלין שחברת תעופה מנסה לקיים את הכללים? התשובה פשוטה לפני כמה חודשים הצליחו איגודי הסבלים לשנות את הכללים ונקבע שנוסע בטיסה טראנסאטלנטית יכול לשלוח שתי מזוודות במשקל של עשרים ושלושה קילוגרמים או חמישים פאונד בדיוק. התלונה היא ברורה. המטוס אין לו בעייה בהובלת מטען כבד יותר, כפי שהיה נהוג עוד בשנה שעברה 32 קילוגרמים לכל מזוודה. אם זה המצב מדוע החברות מתעקשות למרר לנו את החיים. אם נסעת כבר לחודש ימים לארצות הברית מן הסתם שהכבודה שלך תהיה מכובדת. לא נוסעים כדי לא לקנות. החברה לא רק שלא היתה מוכנה להתגמש כמו חברות אירופיות וישראליות אלא שכל מאה גרם הפכו להיות נושא מהותי. לא היה נעים בעמדת החברה בנמל התעופה אוה'ר בשיקגו וגם לא במטוס החברה שהטיס אותנו מאטלנטה לתל אביב. חברת דלתא החליטה להעסיק במטוסיה הטסים לארץ גם דיילים דוברי עברית. בהחלט יוזמה ברוכה.  עם זה ההוראות של הדיילים דוברי העברית היו הוראות של חברה מתנשאת כלפי לקוחותיה. מתי מותר לנו ללכת לשירותים ולכמה זמן. מה אומר לכם, אני בדלתא את חווית הטיסה סיימתי ואני יכול להמליץ לכל אחד שיקרא את הפוסט הזה לטוס עם אחרים, כאלה שהנוסעים הם בהחלט נכס בעבורם ולא כספומט חסר דרישות.

לילה טוב, בוקר טוב