אני עכשיו אתו כאן בלונדון, עם האנגלי שלי.

נכון, הוא מדליק בי משהו שהיה כבוי, הוא מעיר בי משהו זמני...

הוא מדבר בהתלהבות, הוא מצליח להלהיב גם אותי.

הוא יודע לפרוט על נימי הרגש, ביד של אמן הוא בכל רגע רוכש את תשומת לבי.

 הוא פונה אליי במילים יפות, גורם לי להיות סמוקה ומשוחררת,

מראה לי את העיר הגדולה שלו,  גורם לי להרגיש כמו בקרוסלה מסתחררת...

אבל בלילה, מאוחר בלילה, אתה יודע שאני מתגעגעת אליך, ואל אורות הכוכבים והשירים הישנים, שהזמן הנעלם השכיח את קיומם המופלא...

אולי אני אשאר עמו לכמה שנים בודדות.

זה בסדר, אני לא מצפה ממך לחכות...

שמורה לך כל הזכות לשנוא אותי, למחוק את דמותי מכל התמונות.

אבל אני אמשיך להתגעגע  ולספור את הימים והשעות...

יש כאן את הטאואר, את ווסטמיניסטר ואת ארמון המלכה,

יש כאן רחובות מצוחצחים ולמרות הערפל יש כאן הרבה אהבה.

אבל אני מתגעגעת אל המדבר, אל הזמן שעומד מלכת בים הדממה.

ולעתים אני מהרהרת בערים עתיקות, מוקפות בהרים ושלווה,

ואז מבעד לעיניים דומעות אני רואה אותך מחייך והלב פתאום מתמלא נחמה.

אבל בלילה, מאוחר בלילה, אתה יודע שאני מתגעגעת אליך, ואל אורות הכוכבים והשירים הישנים, שהזמן הנעלם השכיח את קיומם המופלא...

בסוף אני אחזור, בסוף אני אשוב אל ביתך,

וגם אם התריסים יהיו מוגפים, והדלת תהיה נעולה,

אני אשב לי בשקט, אני אשב בדממה.

והקיץ יחלוף, והציפורים יעזבו את הארץ המוכרת הזו, את הארץ האהובה.

ואני אשב לי בשקט, אני אמתין שתחזור אל החמימות המוכרת, אל כל מה שהיה שלי ושלך...

אבל בלילה, מאוחר בלילה, אתה יודע שאני מתגעגעת אליך, ואל אורות הכוכבים והשירים הישנים, שהזמן הנעלם השכיח את קיומם המופלא...

נכתב הלילה, במועדון קטן ואהוב באלנבי. כשסיימתי וקראתי המחשבות והרגשות פתאום באו והציפו, והעיניים פתאום נתרטבו והברמנית החמודה הבחינה בכך והתעקשה לתת לי משקה בחינם...

את התמונה צילמתי דווקא בפאריז, בבית הקברות-  P`ere Lachaise