בחסידות הקבלית מלווה רעיון הצמצום במושג נוסף המכונה "תיקון". לאחר פעולת צמצום האל לצורך בריאת העולם, מתוארת כמין התפוצצות קוסמית של אור וניצוצות, המכונה בשפה הקבלית "שבירת הכלים", שבעקבותיה התפזרו ניצוצות הקדושה בעולמות העליונים והתחתונים והתכסו בקליפות. תפקידו של האדם לתקן את השבירה, על-ידי פעולה הנקראת "העלאת ניצוצות". במקום להשאיר את הניצוצות במצב של ניתוק ופירוד, האדם נוטל חלק פעיל ביצירת עולמות מחדש על ידי ה"תיקון" – החיבור בין אלמנטים מפוזרים. פעולה זו משתקפת באופן סימבולי בחילוף סידרן של אותיות. אם משנים את סדר האותיות במילה "ניתוק" – מתקבלת המילה "תיקון". ברמה הטיפולית התיקון הוא היכולת להעניק משמעות חדשה וליצור תבניות חדשות ממבנים הסותרים לכאורה זה את זה ומנותקים זה מזה, ובלבד שיועמדו בסדרם הנכון.

 כבר אז, או יותר נכון לומר בימים ההם" מלאכת התיקון האנושית " הייתה שמורה בארון הקודש.

אותם האנשים שאמונתם הייתה מלמדם הקפידו "לציית" לחוקי התורה ולו רק בשביל להיות איש מאמין אלא על מנת להיות אדם.

האמונה המוחלטת בדרך התורה והליכה בשבילייה , תמיד עמדה כפנס ברחוב צדדי שרבים היו בוחרים ל"עבור- דרך"  רחוב אחר אולי פחות מואר , אך לא להיות מתוייג תחת הכותרת  "חוזר בתשובה".

אני, במשך כ6 שנים התקרבתי מאוד אל תורת הקבלה ושורשייה.

לא הכתרתי את עצמי באף שם תואר, או כחוזרת בתשובה.

מה שכן הייתי חוזרת בהחלט לשיעורים בלהט התחושה שמשהו קורא לי בתוכי לנוכח האמיתות הגדולות הללו.

כך גם בתוכניתו של יאיר כספי "פסיכולוגיה ביהדות " הרגשתי ש"לדרוש אלוהים" זה לא בשמיים.

מי זה האלוהים הזה שייש לדרוש?

פה מתחילה המלאכה האמיתית של "שבירת הכלים" עד להבאתם אל מקורם".

 החלטתי להעלות כתבה זו, בהשראת שאלה שנשאלתי...

וכמובן , לצורך הכתבה , הוצאתי אותה מהקשרה.

נשאלתי ... האם זו את?

יכולתי מיד לענות , כן זו אני. בלי פילוסופיה או מחשבה יתרה.

הייתי יכולה לומר מה השאלה, ברור שזו אני...

הייתי יכולה להעלב, להפגע , להרגיש ...משהו..

אך , השאלה הנפלאה הזו הייתה בדיוק מה שכרגע הייתי צריכה שישאלו אותי.

האם זו את??

לפעמים , שאלה אחת יכולה "להעיר" אותנו למעשה הבא..

שאלה אחת במקומה, יכולה לשאת אותי אל מקומי.

השאלה שבאה ממקום נקי, יכולה להוציא אותי ממקום מבולבל ,חסר סדר, דהוי.

שאלה אחת יכולה להדליק מחדש את האור , הניצוץ, הרצון, התקווה, המעשה,האמונה.

היום בתקופתנו, אנחנו ממהרים, אין לנו זמן לשאלות, אנחנו עושים ואח"כ מגיבים למעשה.

התקשורת היום היא דרך" מסנני- רוח", מחשבים, ס.מ.ס, צאטים.

אנחנו לא נוגעים, לא רואים, לא חשים באנרגייה שרוצה לנוע דרכנו במפגש.

אנחנו לא מתעמתים , לא עובדיםעם הנשמה אלא עם הגוף.

הקבלה מעודדת תמיד את המפגש האנושי, את זה היוצר תהודה וגלים בתוכי.

את הסערה על פני ים שקט, את החיכוך בין הנשמות , את היצר לטובת היצירה.

אך בזממנו , אנו אורגים מצע שחוטיו אינם חזקים מספיק  "להחזקת הנשמה".

אלו חוטים דקים הנקרעים כל פעם כיוון שלא נוצרו "משבירת -הכלים" הפנימיים שלנו, החוטים הללו לעיתים כלל אינם שלנו, הם של אנשים אחרים ש"נקשרנו אליהיים ".

המטרה של השאלה - הקבלית היא להפנות את תשומת ליבך פנימה.. ומשם למצוא את חוט הזהב לרקמה שלי את עצמי, ומשם החוצה לחיבור אל העולם מחוצה לי. חיבור לא קשירה...

החוץ הוא אמצעי.. לא נקשרים לדבר, לא נאחזים, להיפך ...

משחררים ונכנסים פנימה לסדר את המקום החדש.

עד שבתוכנו ומחוצה לנו אין דבר שמפריד...

עד שכשאני נשאלת זו את?

אני יכולה לענות ... כן.

זהו , לא עוד מילה או אות, או מחשבה , או רצון,

זו אני.

זו התשובה שלי לשאלה שנשאלתי.

ועכשיו , התהודה הפנימית שלי הולכת "לעשות- סדר" בכלים .

לבדוק האם.."יש- לשבור"  עוד כלי בתוכי , עוד פחד, עוד ספק, עוד כאב, עוד רצון, עוד ללכת קדימה ...

בתוכי... בתוך תהודת השאלה האם זו את?

זהו הכח שלנו, זהו האלוהים הנסתר , שאגב הופך לגלוי ... בעבודה הפנימית הזו.

זוהי הקבלה ודרכה באדם.

כך גם בטיפול, ובכל מפגש אנושי..

עלינו להקשיב למה שמגיע עד פתח דלתינו על מנת שנדע תמיד לפתוח את הדלת "לאורח" הבא...

רק כך אני מאפשר למלאכת התיקון הפרטית שלי ליטול את החלק הבא מהפאזל ולהעמידו על תיקונו, להשיבו אל הניצוץ המקורי שלו, לחברו אל משהו הרבה יותר גדול מסך חלקיו.

ממני החוצה , ולא להיפך.

כך שכשאומר זו אני..

חוט זהב יתחיל לבצבץ ..