אני עומד לעתים קרובות ושואל את עצמי איפה אני נמצא למען השם?

הכל נראה בפעמים אלה כאילו אני נמצא באיזשהו תסריט עוועים.

הכל משתגע לי הכל מתעוות כולם במן רוח טירוף ורקבון.

אדם לא יכול לצאת לחוף הים ולשבת על ספסל מחשש שיביא למותו הודאי והקרוב.

אין יכולת להסתובב ברחוב משעות מסוימות,שלא לדבר על יציאה לבילוי.

 תלך למרכול או לשוק ואתה מסתכן בירי מכדור תועה.

החוק הוא לא חוק והמשפט אינו משפט,האכיפה הפכה מזמן לבדיחה.

 הכלכלה מחורבנת האבטלה חוגגת המדינה נדפקת.

בסצינה האלמותית הזו משקף השחקן פטר פינץ' את התחושה העזה הזאת

שקרוב לודאי היא מנת חלקם של רבבות ישראלים.

תנו רק להסתגר בבית לשבת מול המרקע ולאכול את החרא שמלעיטה

אותנו התקשורת.

תנו את הטוסטר והמיקרו כוס הקפה והמוסיקה ועזבו אותי לנפשי.

איזה קיום עצוב איזה עידן?

אולי הגיע הזמן לפתוח את החלון ולזעוק,לצעוק מלוא הגרון והלאה.

להוציא קיטור אולי מישהו ישמע.