ז'ילברט היה בחור צנום, מבריק ומינזטרופ. גופו המניאטורי נשא אותו באופן שהתיישב עם ניצוץ הגאונות שהיה בו, ועם זאת רמז על הלעג והבוז שחש כלפי העולם ויושביו. הוא היה פרופסור לפיזיקה מעשית, אם כי את רוב הונו צבר דווקא בעבודה במגזר הפרטי. הוא מעולם לא נישא, ויש הטוענים כי מעולם לא התכוון להינשא.

בן 47 היה כאשר קיבל מכתב אנונימי. "אתה לא מכיר אותי, ובטח לא תרצה להכיר, אבל יש לי משהו חשוב לספר לך, משהו שישפיע על חייך". מעבר לכך לא היה מפורט דבר. ז'ילברט לא התייחס לפתק ברצינות, וודאי היה זה אחד הסטודנטים שמנסה לשימו לקלס. "איוולת חסרת צורה" אמר בחדות, וקרע את הפתק. בשבוע שלאחר מכן הגיע מכתב נוסף. "וודאי קרעת את מכתבי הקודם. ידעתי שכך תעשה מהכרותנו הקצרה. אם תקרע אגם את המכתב הזה לא אוכל לספר לך דבר וחצי דבר על איווט". הפעם ארשת פניו של ז'ילברט הרצינה והדאגה אפפה את קמטיו. מי כבר יודע על איווט? איש לא הכיר אותה. איש גם לא רצה להכיר. איווט היתה האישה היחידה שאי פעם אהב, ואשר חלתה במחלת ניוון שרירים שגרמה למותה. הפעם לא קרע את המכתב, אלא דווקא נמלא סקרנות מהולה בפחד.

המכתב השלישי הגיע כשבוע לאחר מכן "אחרי שמשכתי את תשומת ליבך, אני אציג את עצמי- אני בנה של איווט, אל דאגה- אני לא ממך, אלא מ תרומת זרע של בנק הזרע , הרבה זמן לפני שהיא פגשה אותך. נולדתי חירש- אילם והיא שמה אותי במוסד לילדים עם מוגבלויות, לאחר שאיבחנו אצלה את מחלת ניוון השרירים. אני כותב לך כי אחרי שמלאו לי 18 קיבלתי גישה לחפציה ולעזבונה והיא, כידוע לך, השאירה עבורך מספר ספרים וחפצים אישיים, שסרבת לקבל בזמנו. אני תוהה אם להופכם לשלי, לזרוקם או לאפשר לך לקבל אותם עכשיו".

ז'ילברט ידע בדיוק אלו חפצים הושארו לו, ולא ידע מה לעשות עם האופציה שניתנה  לו. איווט היתה פסנתרית מחוננת ופמניסטית בדעותיה, יש האומרים גם שהיו לה נטיות לסביות , ושהיתה דו מינית ,  אך אנשים כדרכם של אנשים נוטים להגזים ולהפליג על סיפונו של הדמיון. ז'ילברט היה מאוהב בה עד כלות נשמתו, אך היא לא השיבה לו אהבה. בנה טעה בחושבו שהכירו שנים אחרי שנולד, למעשה, הוא הכיר אותה עוד בטרם נולד הבן, לפני שחלתה במחלת הניוון הנוראית. הם היו במערכת יחסים אפלטונית שהכאיבה לו כל כך. היא נהגה לנגן לו מקטעים של שופן, והוא לימד אותה על היווצרות היקום וקיומם האפשרי של חורים שחורים. היא העריכה את ז'ילברט ואת האינטלגנציה שחונן בה, והיתה משתעשעת לעיתים במחשבה שאיחוד הגנים של שניהם ייצור את "הילד המושלם ביותר שקיים". הוא כמובן חלם על הקמת משפחה חדשה איתה , אך היא מעולם לא רצתה לחיות איתו כאישתו ולגדל את בנם. יום אחד לאחר שהפיקה צלילים מרהיבים מהפסנתר, פנתה אליו ברצינות גמורה וביקשה לחתום איתו חוזה- הם ישכבו עד שתתעבר ממנו, ולאחר מכן תגדל את הילד לבד, אך הוא יורשה לראותו לפעמים, אך לא בתור אביו- מעין סגנון הורות אחרת . הוא נפגע עמוקות מהשימוש הציני שרצתה לעשות בו, אך לאחר ימים ספורים התרצה לבקשותיה, והם חתמו חוזה בינהם. עד היום התבייש בחולשתו זו. איך נתן שתעשה בו כרצונה? נולד להם בן, אך הנורא מכל היה שנולד חירש. חלומה על הנחלת חדוות המוזיקה לבנה נשבר לרסיסים, כמו גם ליבה. לטענתה, האכזבה הנוראית שחשה הובילה לגופה לתקוף את עצמו- וחלתה במחלת ניוון שרירים. היא החליטה לשים את הבן במוסד, וביקשה מז'ילברט לדאוג לכלכלתו באופן חודשי לאחר שתמות. היא לא הסכימה שז'ילברט יגדל אותו, וביקשה שלא יספר לו כי הוא אביו, אף לא הסכימה אף שיסעוד אותה. היא נסעה לאירופה, ומאז לא ראה אותה. היא הורישה לו את ספר תווים של שופן ומכתב בו מפורט החוזה שערכו. הוא נמלא כעס ועצב, אך ידע שלפי המוסר הפנימי שלו, ייאלץ לכבד את בקשתה של איווט ולא להתוודות על אבהותו. הוא נאלץ להמשיך לשאת את מסיכת הריחוק וחוסר האהדה לבריות. רק כך לא אפשר לעצמו להתפרק.