הם לא מבינים שכולם אוהבים אותי. הם לא מבינים שכולם רוצים אותי. איזה אידיוט. מה כבר חשבתי לעצמי, שכולם מטומטמים ורק אני חכם. רק אני מבין, רק אני מפענח את הצופן. מה, לא נעלמו לפני רבים וטובים. בדרנים, פוליטיקאים כדורגלנים. נעלמו כלא היו. הלא בתי הקברות, כך אבא היה תמיד אומר, מלאים באנשים שלא היה להם תחליף. רק אני לא הייתי מסוגל לקבל זאת. לי זה היה נורא ברור. שהם אשמים. הם מתנכלים לי, רוצים לדפוק אותי ולהעלים אותי. והכול על בסיס אישי. כואב להם שיש לי כסף. כואב להם שאני מתעסק עם צעירות. אפילו כואב להם שאני נראה טוב. לא איכפת להם לפגוע בקהל שלהם, שרוצה אותי, רק בשביל לנקום בי.
עכשיו אני כבר מבין. עכשיו אני כבר מבין שזה נגמר. שלא יהיה יותר כלום. לא יהיה. לא לקום בבוקר ולרדת לים. לא לנשום את האוויר המלוח ולשבת אחר כך בג'חנון. לא לשחק עם הילדים. לא לחיות. אני לא יכול בלי הילדים. אפילו בחגים הם לא רוצים לתת לי להיפגש איתם. רק תא קטן. והוראות. כל היום הוראות. תקום, תשב, תפתח, תראה, תלך, תבוא. והם מסתכלים כל הזמן עם עיניים בוחנות. כאילו עכשיו, כשעשרים גורילות מסביבי כל הזמן, אני עוד יכול לעשות משהו למישהו. נו טוב, בשבילם זה הצגה. בחיים לא האמינו שיראו אותי מקרוב. אותי, מבקש רשות ללכת לשירותים. איזה חיים?
ואני. אני, רק חופש ידעתי כל החיים. אפילו שבוע לא הייתי שכיר. תמיד אדון לזמן. עובד קשה אבל רק איך שרוצה. קם בצהרים, טס לחול כשבא לי. והכול בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כשאנשים בארץ, עוד לא ידעו איפה זה תורכיה, אני כבר הכרתי את כל הסוויטות בקנקון. אדון לבחורות. לא דופק חשבון לאף אחת. מי שרוצה שתישאר אבל שלא תבקש בלעדיות. אני הרי צריך הייתי תמיד להספיק עוד ועוד. גם בקטע הזה דפוק. רק פישלתי. כל החיים פישלתי. במקום לחיות כמו בנאדם נורמאלי, לגדל משפחה, לשבת עם כולם ביום שישי. אני לא. משפחה נורמאלית זה לא בשבילי. למה להפסיד את כל מה שמסביב, אני הרי יותר מוצלח מכולם. איזה נרקסיסט מפגר, אני לא מאמין.
אבל מה עם קצת חסד, מה עם הדברים הטובים. על הרע הם כותבים. הדם נוזל להם מהניבים כשהם מתארים את המכות שההם חטפו. כל פרט הם מתארים. מה אמרתי כששמעתי על המכות. האם רציתי עוד או לא. זה מעניין את הציבור עלק. אבל על כל כספי התרומות הם לא כותבים. זה שנתתי צ'אנס בעולם הזה לילדים שלא היה להם שום סיכוי, זה לא מעניין. זה שעזרתי למשפחות לגמור את החודש זה לא נחשב. על זה הם לא ידברו. הם גם לא ידברו על הכישרון. עכשיו בלי נרקיסיזם. בכל זאת הרמתי כמה מופעים. שלטתי במדיום המסריח הזה כמה שנים. אבל הם לא פרגנו. מילה טובה לא נתנו. רק חיפשו את הפאלטות, את הנפילות.
אבל מה אני שוב מתעסק עם לחפש אשמים. אני הדפוק בעסק הזה. במקום ליהנות מהאהבה , מהחופש מהים מהאוויר הצלול, כל הזמן חיפשתי אשמים. מי לא מפרגן מי לא מקדם. רק את החצי הריק של הכוס יכולתי לראות.
מחר הם בטח ידברו כבר על כל הדברים הטובים. כשלא יהיה יותר אייטם לצלם בדרך למשפט וחזרה. אז הם כבר ימצאו את הדרך להראות גם את הצדדים החיוביים. אבל את זה אני כבר לא אדע. חבל, דווקא הייתי רוצה לשמוע מה יגידו. אולי אפילו ההם שפגעתי בהם יגלו קצת אמפטיה. הם והחברים שלהם הריי לא מאמינים שאני מתכון ברצינות ללכת עם זה עד הסוף. אבל מה זה כבר משנה. טוב, קדימה, חבל על הזמן. עוד מעט צפירת השקמה. ועד מחר אני עוד עלול להתחרט. נגמור עם זה וזהו. |