מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מכרסם בבטן (3)
| בצהריים, כשחזרנו מהכינרת, מיכל כבר הייתה עם הפרצוף ההוא שלה, תערובת של כועס-נעלב-חמוץ-דואג. וכבר כמעט שאלה מה יש לי ולמה אני ככה. ואיך שרציתי שהיא תשאל, באלוהים, איך שרציתי. אבל בסוף רק אמרתי שאני מוטרד בגלל אבא, לא יודע איך לבוא ולהגיד לו כזה דבר. ולא אמרתי למיכל שטעינו בגדול שיצאנו לחופשה הזאת, שאני לא יכול לישון, שיש לנו עוד שלושה לילות במקום הזה ואני רוצה הביתה עכשיו, בגלל המכרסם הזה שאוכל אותי בכל-פה בתוך הבטן. ולא ניסיתי אפילו לספר לה עליו, ועל איך שמאז הניתוח ההוא של אימא, והבית של דודה דידי במושב, שגם הוא היה ליד הים, אבל לא הים הזה, המכרסם הזה מנהל אותי ימינה ושמאלה בכל פעם שאני ישן במקום אחר, ואיך שאז, במושב של דידי, הפסקתי לדבר ורק כתבתי על החול. ואיך. ואיך - ואיך שכעסו עלי אחר כך. ואמרו לי: "גבי, תתבגר כבר, תבין, אימא הייתה חולה, אי אפשר היה לעשות אחרת, לא רצינו שתדאג, היית רק ילד, אז לא סיפרנו." ואיך שמכרו לי את הנסיעה הזאת ואמרו לי "גבי, תיסע לדידי, למושב, ויהיה לך כיף, תשחק עם הכלבים, כל יום תרדו לים, תבלה עם ארז ורוניתי, יהיה לך חופש-גדול נפלא, יהיה לך הסיפור הכי שווה לספר ביום הראשון של כיתה ד', כולם יקנאו בך, לא הרבה ילדים מירושלים יכולים להגיד שהם היו בים הרבה ימים." אצל דידי בבית מותר היה ללכת יחפים ואף אחד לא כעס אם שמתי רגליים על הספה. ואצל דידי בבית לא היו כיסא מיוחד לכל אחד במשפחה, ואף אחד לא אמר לי אף-פעם שאסור לי לשבת איפה שישבתי. ואצל דידי בבית הייתה מיטת קומתיים בחדר של הילדים וארז ואני ישנו ביחד במיטה העליונה, ולפעמים התחלפתי עם רוניתי והיא ישנה עם ארז במיטה שלמעלה ואני ישנתי למטה, ובכלל לא היה אכפת לאף אחד. ובחצר היו שלושה אורנים גבוהים, ועל האורן הכי גבוה היה בית מעץ שבעצם לא היה בית אלא רק רצפה, אבל אפשר היה לשבת שם ולקרוא ספר, הבאתי מהבית את "שלושה בסירה אחת" וגמרתי אותו כבר אחרי יומיים, ואחרי זה קראתי עוד ספרים של ארז. ואצל דידי היה פסנתר בחדר השינה שלהם, והיו עליו המון בגדים וספרים ועיתונים, אבל לפעמים דידי הזיזה את כל הדברים וניגנה עליו, והייתה חוזרת על אותם שירים שוב ושוב, ואני הייתי יושב על המיטה הגדולה ומסתכל איך הידיים שלה קופצות באוויר ולא מתבלבלות כשהן נוגעות בלבנים ובשחורים של הפסנתר. ופעם אפילו ניסיתי בעצמי לנגן עליו, אבל לא רציתי להמשיך כי מקרוב קרוב ראיתי שהלבנים של הפסנתר בכלל לא לבנים, הם צהובים כאלה ויש עליהם צורות משונות כמו עכבישים כאלה, וזה היה קצת כמו לגעת בעור של מישהו זקן. אז לא רציתי. אפילו שדידי אמרה לי שכדאי לי להמשיך, כי רק ככה לומדים לנגן. אבל אני בכלל לא רציתי ללמוד לנגן. ואחר כך רציתי לחזור הביתה. ואמרתי לדידי שאני רוצה לטלפן לאימא, והיא אמרה שאי אפשר עכשיו. ואמרתי לה עוד פעם שאני רוצה לטלפן לאימא, ואני מתגעגע הביתה, אני רוצה לחזור כבר, והיא אמרה שאי אפשר עכשיו. ואני לא הבנתי כלום. ובלילה כבר לא יכולתי לישון ובכיתי נורא ורוניתי קמה באמצע הלילה והלכה להגיד לאימא-שלה שגבי בוכה, ודידי באה וישבה אתי ואמרה לי שאימא קצת חולה עכשיו, ושעוד מעט היא תהיה בריאה ואז אבא יבוא לקחת אותי בחזרה הביתה. ואני רק רציתי לדעת מתי. ודידי לא ידעה להגיד לי. וכבר לא הבנתי מה היא אומרת לי, ורק רציתי הביתה. ושנאתי את הצהובים של הפסנתר, ובכוונה הקאתי את השוקו על הרצפה במטבח, וגם הרבצתי לכלבים שהתקרבו אלי, ולא רציתי יותר ללכת לים אף פעם. וכל היום נשארתי בחצר, לבדי, ליד האורן הכי גבוה, לפעמים הייתי מטפס לבית העץ ויושב שם, ולפעמים סתם ישבתי על האדמה לידו. והפסקתי לדבר. וארז היה מנסה לשכנע אותי לבוא לים ואחר כך הוא היה מקלל אותי קצת והולך. ורוניתי הייתה באה לשבת לידי ושואלת למה אני לא עונה לה, ולפעמים הייתי לוקח מקל עץ דק וכותב על החול "אני רוצה הביתה" ומצייר מסגרת מסביב לכתובת ומסתובב לצד השני, או מטפס בחזרה על העץ. והיא הייתה הולכת נעלבת. ואז הגיע בוקר אחד, ודידי אמרה שאבא בדרך, שהוא בא לקחת אותי, "אבל, גבי, הוא ייקח אותך רק לבקר את אימא ואז הוא יחזיר אותך אלינו," היא אמרה. "אימא הייתה בבית חולים הרבה זמן ועכשיו החזירו אותה הביתה, והיא עדיין צריכה לנוח הרבה, אז רק תיסע לביקור קצר בבית ואחר-כך אבא יחזיר אותך." איך אבא עצר את המכונית ליד הבית ואני יצאתי בריצה, והוא קרא אחרי "גבי, גבי! אל תרוץ!" ובמדרגות הוא אמר לי שלאימא היה ניתוח, וקשה לה לשבת עדיין, ואסור בשום אופן לקפוץ עליה, ואסור ואסור ואסור. ואימא ישבה זקופה מאוד על כיסא במטבח, על כרית צהובה רקומה, והיה לה מבט רציני כזה בפנים, ואני עמדתי בדלת של המטבח ולא ידעתי אם מותר לי להיכנס או לא. ובערב אבא החזיר אותי ביחד עם המכרסם הלילי שבבטן אל הבית של הדודה דידי. לפעמים אני לא יודע לקרוא את הקווים בצדדים של הפה של מיכל. אני לא יודע אם היא כועסת או דואגת. היא מורחת עוד סוג של קרם מיוחד לאחרי שיזוף על הגופיף של אילי, מכף רגל ועד ראש, ואני לא יודע אם היא כועסת שלקחתי אותה לים בשעות של השמש או שמחה שעשינו משהו ביחד. ואני שומע אותה שואלת את כרמל, בקול שמכוון גם אלי, אם היא קראה בכניסה לבית ההארחה את השלט על פינת החי. כרמל כמעט מתפתה. "בואי," אני אומר לה, "כתוב שיש פינת ליטוף של קנגורואים, בואי נלך לחפש אחד." הסתכלתי על הראש המסופר החמוד של מיכל, לפני שנסענו היא הלכה לספר שלה, אני מת על צבע האגוז של השיער שלה אחרי שהייתה במספרה, וקינאתי בתיקתקיות שלה. הלו! רציתי להגיד לה, את בעניין פינת החי, והמסעדה שבחרת לערב, ואת לא שוכחת לשטוף את בגדי הים ולתלות לייבוש על המתקן במרפסת, ואת אפילו לא צריכה לעשות את עצמך שאת לא רואה את המכרסם שלי, את יודעת שהכול יעבור, ובינתיים את עושה כיף-חיים מהחופשה העקומה הזאת. אז אני רוצה ללכת אתך לפינת החי עכשיו, ואני רוצה ללטף אתך קנגורו. זה מה שאני רוצה עכשיו.
© כל הזכויות שמורות
|
תגובות (50)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מומלץ מאוד ללטף קנגורו.
ידוע שלקנגורו, על הבטן, יש כיס.
ובכיס עולם ומלואו.
קנגורו טוב דואג שהכיס יהיה תמיד מלא.
שיציץ משם עולם ומלואו.
הקנגורו יושב על חצובה מאוד יציבה.
שתי רגליים וזנב עבה מאוד ,
אין עליו, על הקנגורו.
כשהוא לא יושב הוא מקפץ על רגליו האחוריות , השריריות.
והכיס שעל הבטן- אפילו בזמן הקפיצות-
מגונן , שומר, עוטף באהבה.
יש הרבה חכמה בכיס הזה.
צריך ללמוד ממנו, מהקנגורו,
להוציא מהבטן ולשים בכיס.
מומלץ מאוד ללטף קנגורו.
יקירתי האהובה,
המכרסם שבבטן הוא הסרטן של אמא. מונח בפסיכותרפיה מכנה מצב כזה כ"השלכה". את מה שיש לאמא בבטן אני משליך על עצמי.ככה אני מזדהה עם הכאב של אמא. כל תופעות הלוואי של גבי, הן התמודדות עם המחלה של אמא. זה לא פשוט בכלל. לעכל דרך המחשבה את הכאב הנוראי של אמא. אהבתי את הקול הילדותי שהבאת הנה:קול של ילד, ואין כמו קול של ילד לשכנע מבוגרים. ילד תמיד אומר אמת ולא צובע אותה בצבעי הסוואה. כהרגלך עדית כתיבהמרהיבה.
עדיתוש, את לא מבינה איך אני גאה בעצמי שנטשתי את הפרק הראשון ולקחתי הפסקה. בפרק ההוא הרגשתי שהכירסום מתחבר לי עם המכרסם בסיפור הקודם והדמויות מתערבבות לי ואני לא מצליחה לקרוא כלום. עכשיו קראתי את שלושת הפרקים בנשימה אחת, כמובן רותקתי והצלחתי להכיל את מערכות היחסים החדשות שיש כאן, חדשות כי לא דומה במאום לסיפורים שהיו לפני. אולי רק בדבר אחד, בהערצה לדמות האמהית, במקרה הזה, מיכל, שהיא "מתקתקת" עניינים אבל לא על חשבון הראייה שלה פנימה. מאוד מחבבת את הגיבור שלך כאן, אמנם עסוק מאוד בעצמו, אבל נראה שסיפקת לו סיבות טובות. אהבתי מאוד.
הכתיבה שלך מקסימה ומעולה עדית.
היא עושה לי נורא עצוב ולוחצת לי על כפתורים לכן קשה לי להגיב לך עיניינית או ממקום של מבקר ספרותי.
אריג מקסים, סריגה יפה.
אוהה.. (מתפעלת).
אבל קודם אקרא מהתחלה.
(הסגנון מזכיר לי את 'יש ילדים זיג זג' של גרוסמן)
אני שאני קצת סנילי צריך כל פעם להתחיל מהתחלה כי לך תזכור מי זו מיכל ומי זו אילי.
הסיפור כתוב נפלא וללא ספק הייתי מעדיף לקרוא יותר פרקים ברצף.
אלא שאני מבין שהפרקים נוצרים כעת ואנחנו קוראים פחות או יותר בשידור חי.
אבל המכרסם, המכרסם הזה? תמיד אותו אחד?
לתחושתי המכרסם של גבי הילד והמכרסם של גבי הבוגר הם לא אותו אחד.
כל הזמן הגוף שלנו מחסל מכרסמים כאלו ואחרים ובו בעת מייצר מכרסמים חדשים.
ולעיתים אלו מכרסמים שקיבלנו בירושה.
חיסול מכרסמים דורש איחוד כוחות אדיר.
הייתי שמח לשמוע גם אודות הרגעים בהם המכרסם נח. יש כאלו לא ?
דווקא מעניין אותי מאוד, רענן - תפרט! אנא!אבל לא רציתי להמשיך כי מקרוב קרוב ראיתי שהלבנים של הפסנתר בכלל לא לבנים, הם צהובים כאלה ויש עליהם צורות משונות כמו עכבישים כאלה, וזה היה קצת כמו לגעת בעור של מישהו זקן.
הסיפור הוא מערבולת של זמנים ונקודות מבט המישתנות עם הזמן, ושום דבר אינו מוחלט
נוכח נפקד המכרסם הזה אי שם..
"וכבר כמעט שאלה מה יש לי ולמה אני ככה. ואיך שרציתי שהיא תשאל, באלוהים, איך שרציתי."
אדון כמעט וגברת כבר, ואיך הרבה פעמים עולים על השרטונים הללו של לא לשאול ולא לומר, ואז הכל מתפורר והופך לאבק...
וגם כל מה שנאמר בתגובות מעלי, הדברים שלא נאמרים מתוך דאגה אבל בשגגה, ועד כמה המכרסם הזה רק גדל עם השנים ולא תמיד מוצא מנוחה. ואת כפי שאת, נהדרת, מתבוננת ורואה.
אי אפשר "להרוג" את המכרסם הזה. אפשר לנסות לחיות איתו או לנגן.....או לספר סיפורים....או לצייר או משהו...
הסיפור שלך עושה לי
לפתח מכרסם קטן משלעצמי בבטן
הוא מעיר כל מיני זיכרונות
שמתחילים לזמזם שם בפנים
תחושה של אי שקט
של דברים שלא נאמרים
עוברת ישר דרך המסך.
נפלא עדית, איך סיפור אחד זורם לסיפור שני, והחופשה נראית אחרת מכל זוית:))
תודה...
החלק הילדותי, שנדחק בדרך כלל ונקבר בטרדות חיי המבוגר, נשאר אצלך חי ובועט. הוא כל כך נגיש ומפורט בתוכך, שאת מייסדת את כל עולמך היצירתי-ספרותי עליו. בשילוב עם כישורי הכתיבה הענקיים שלך את יוצרת מהזכרונות האלה חוויות כה עזות לקריאה, כה מוזרות בעומק שלתוכו הן חודרות... כה מציאותיות...
כל כך מכאיבות, בדרך כלל...
עדית יקרה,
כל כך הרבה יש בסיפור הזה. והדימוי של הקלידים.. בראבו.
שלך
מיכל
עדית
את המכרסם בבטן צריך לשמוע
כדי להבין שהוא הדאגות ,הפחדים, הלחצים והרגישויות
שלימים יהיה הסמן ,המטרונום והתרמומטר הפנימי.
"מתה" על ה"איבר" הזה.
כמה יפה-משרה ים געגועים לזמן אחר-כתיבה במו רקמת תחרה עדינה*
נעים לעקוב אחרי חוט הסיפור,
את מוליכה אותנו למחוזות קסומים,
ואני ,
כמו אחרי החלילן (מרחביה - לא מהמלין)
נוהה אחרייך,
איזה תמונת מציאות את ממציאה.
אם היית יודעת אידיש, היית מבינה מה זה "אמחייע".
פשוט כך,
שובה נפש זה תרגום שמתקרב,
קל לי יותר לומר לך שוב,
אמחייע !
אוהבת את הסיפור, המחשבות הסוחפות שלך לכיוונים רחוקים....
ואוהבת את מיכל שיודעת כי בסוף הכל יהיה בסדר:))
תודה עדית....על יופי של כתיבה !
*
עדית היקרה
פשוט נפלא
שובע מקסים לך
אשר
*
כמו ענת, גם אני חושבת שסודות זה משהו שגורם לך לבזבז אנרגיות על הדברים הלא נכונים.
וחוץ מזה - כשמספרים ומשתפים ומורידים קצת מהנשמה זה מאפשר למפלצות הקטנות האלה ולמכרסמים למיניהם, להתפוגג ולהיעלם, לפחות לכמה זמן. אז בסדר, אפשר לנסות גם את הפינגווינים. גם זו דרך..
כל זה רק משכנע אותי יותר שעדיף כאב עם מי שהכי אוהבים מאשר כיף עם מי שפחות חשוב, למרות שהוא מקסים...
אבל הכי עדיף - כיף עם מי שאוהבים. אם זה אפשרי כמובן.
עדית היקרה !
צריכה להוציא ספר שיכיל את כל הסיפורים המקסימים שלך
השפה אוצר המילים השימוש בפרטים הקטנים החכמה ראית הדברים הישראליות הטבועה בך כל אלא מביאים לסיפור נםלא כתוב בכשרון ענק של יוצרת גדולה
אהבתי ..
ואני מאחל לך כל שתבקשי לו יהי
מהלב
ירין
ואחרי כל אלה ואת שוב גם מעליי, אני רק נהנה בשקט ומחכה לעוד.
נפלא *
סוף סוף אפשר להבין למה מיכל כן טובה לו.
לכולכם - לכוווווווווווווולכם, לכל אחד ואחת מכם (מכן!) שמעיר ומאיר לי פינה אחרת, ועוזר לי להבין את גבי, ואת מיכל ואותי גם.
תודה ענקית. אני משתדלת להגיע לכל אחד בפרטי, והמלים האלה כאן הן לא במקום, אבל הן גם כדי להודות לכל מי שמככב, אני רואה ולא מפסיקה להתרגש.
תודה!
תודה!
עדית יקרה,
נפלא לחוות איתך חוויות
שהיו פעם גם מנת חלקנו
כך או אחרת,
אך התחושה הזו שאנחנו
מכירים את הנפשות הפועלות
כאילו והיינו שם גם אנחנו,
היא מופלאה וכמוה המספרת,
בטח שכבר משתוקקת לקרוא
עוד, עוד עוד
מלאנתלפים................
מעניין להבין את הבית שלו מתוך מה שמסופר על הבית של דידי.
נורא, איך אנשם חיים אחד יד השני, באהבה, בלי לשתף, כל כך הרבה סבל מיותר.
איזה איזה איזה סיפורררררר
את יודעת דיתי
הכתיבה שלך בשבילי היא מהסוג
שלא רוצה שייגמר....
וכאן , כשקוראים סוף הסיפור לא נראה
ואני מציצה למטה ורואה שיש עוד ועוד
וזה מרגיע
וזה טוב
ופתאום באופן מפתיע
זה מגיע...
ונשאר טעם לעוד. ב'מת ב'מת!!!!!
תודה לך ממי
ותוך כדי אני נזכרת
בחופשים שלי במושב
אצל הדודים....
הייתי על סוסים ,על אופניים ו בשדות
מתישה עצמי
עד כלות... רק כדי שבלילה 'אפול' לקומה...
מי שאיבד אמא בגיל צעיר ממשיך לחפש אותה בבת הזוג וגם מתחבר לדמות כזאת.
מיכל ה="מתוקתקת", שיודעת לסדר הכל, שיודעת שהכל יעבור...ואז הילד שבו רוצה לבוא איתה לפיננת הליטוף. הילד שבו מנסה, בחשש, לנחש מה אומרות הבעות פניה...
אך התחושה מימים ימימה, חרדת הנטישה המקושרת בחוויה של שינה מחוץ לבית...כי האמונה הזאת
לפיה "כשאתה מתרחק משהו רע קורה, אתה מאבד משהו" , התחושה הזאת כבר מזמן הפכה לחרדה,
בדמות המכרסם.
הרגישות שלך מופלאה, וכבר ציינתי זאת. כל אחד יכול להזדהות בדרך זו או אחרת, כי יש כאן מגוון רחב של רגשות מכל זווית אפשרית, כמו חלקי האישיות החיים בתוכינו.זה פשוט מרתק !
ואני מחכה להמשך :-)
סוזן
כולם אמרו (כמעט) הכל וכל כך יפה.
אין לי אלא להסכים ולככב...*
ו... קצת נעלבתי בשביל הפסנתר. ככה זה- כשמנגנים עליך, אתה מצהיב בקצוות...
איך שאת אורגת את זה !
אוהבת
הסיפור היפיפה הזה נוגע לי בנקודה רגישה ותסלחי אם אני קצת מגיבה ב"כעס" על הדמות.
המהנהג הזה "לא לספר" הוא מנהג נורא ולא פלא שהוא מיצר מכרסמים בבטן. למרות שאצלינו סיפרו כמעט הכל, אני זוכרת שפעם כשהייתי ילדה, כשהשאירו אותי אצל סבתא שלי, נכנסתי להיסטריה שבטח קרה משהו לאמא שלי ולא הפסקתי לבכות עד שהיא באה לקחת אותי. אני משערת שאצל ילד שבוגדים בו ובאמת לא מספרים לו משהו קשה שקורה ההיסטריה הופכת אחר כך למכרסם בבטן. אבל גבי, כמובן, חוזר על אותו הדבר: לא מספר למיכל, לא מספר לאבא שלו וזה מרגיז אותי. אני שונאת סודות, שונאת טאבויים, שונאת שלא מדברים על משהו.
כרגיל הכתיבה שלך מרגשת ומלאת פרטים כאילו אפשר לראות את קלידי הפסנתר וחוש במכרסם הפנימי בתוכיי נשמתו של גבי
הפעם המרסם הוא געגוע אין קץ....
תודה לך
וככה זה , הילדים יודעים להרגיש את מה שהגדולים כבר שכחו ,
והפסנתר עם הקלידים הצהובים שמרחיקים את מה שהילד בכלל לא רוצה לעשות
והחופש המוחלט בתוך בית שאינו בכלל שלו . והעצים הענקיים והבית על העץ שאינו בכלל בית ...
הוא רק רוצה את אמא שאסור לחבק ולבכות עליה את הכאב האמיתי שמכרסם בפנים :)
עידית גיבורתי, תודה על הסיפור המיוחד הזה ! *
עדית יקירתי, כמה שמחתי כשראיתי את ההזמנה שלך! כבר התגעגעתי למכרסם שלך. אוהבת את הירידה שלך לפרטים וההקבלות שאת עושה. מכרסם בבטן וחית קנגורו בכיס, שגם זה קצת בבטן. וברור מהפרק של היום איך נוצרים המכרסמים בבטן, וכבר אפשר להתחיל לקשור חוט או שניים מתחילת הסיפור אבל גם עוררת בי סקרנות חזקה יותר לרצות כבר את הפרק הבא.
תודה חברה שלי ו*
לאה
כתיבה מדהימה
בדיוק
כפי שאני אוהבת
שבוע נפלא לך*
אני הייתי לוקח אותו ליערה את גבי
אני מרגיש שהוא זקוק לאיזו דמות של אמא גדולה כזאת
שגם מחבקת, מכילה ועוטפת - וגם מאפשרת ונותנת זמן ומקום.
והתמונה הזאת של הפסנתר עם המפה הזו
כמעט משכיחה לי את אצבעותייך האלו האוחזות
ופורטות על החליל.
כן, פורטות.
ואת לפעמים - ולמרות שגדלת יפה כל כך,
נדמה לי ונשארת קצת הילדה הזאת בת ה 4 - 5.
הזכיר לי פתאום את "ימים יגידו אנה" קראת?...
וזו מחמאה על כתיבה יפהפיה שלך.
רונית
שמחה שחזרת עם ההמשך של הסיפור,
המבהיר לנו את הדברים, סיבות, נסיבות.
ממתינה להמשך.
ככה נולדים מכרסמים, בתוך בטנים של ילדים סופר-רגישים שיוצאים לחופש גדול. כי עם כל הכיף שמותר היה ללכת יחפים, שאף אחד לא כעס אם שמים רגליים על הספה - מתחת לכיף הזה רחש כל הזמן חבל הטבור של הנפש שרצה לאמא. הוא יודע שמשהו לא בסדר והוא מחפש דרך להגיע אל המקור שלו, זו שהולידה אותו ומאז הם כרוכים לטוב ולרע, וזה שהוא ילד לא משנה כלום פה. רק המבוגרים חושבים שכן. כדאי שהם יתבגרו כבר המבוגרים האלה.
ואולי - את המכרסמים האלה ממיסים כשרוצים ללכת לראות קנגרו. וגם הולכים, הפעם
לאט לאט אני מתחילה להבין את הסיפור
ובעיקר את המכרסם הזה בתוך תוך.
תמיד יש לו סיבה למה הוא מופיע,
ועכשו הבנתי.
כי הסברת.
סיפרת על הילדות של גבי,על האמא החולה ועל המושב.
הסיפור שלך עדית נכתב בכל כך הרבה רגישות
ואני תוהה מהיכן יש לך את אוצר המילים הזה
ואת התיאורים האילו.
אני חושבת שזה כשרון.
נולדים איתו.
מוכרחה לדעת את ההמשך.
מה גבי יעשה עם המכרסם הזה?
האם אי פעם יתגבר עליו?
אני מאמינה שכן.
אופטימית שכמוני.
תודה
אני מבינה את גבי שהפסיק לדבר והתחיל לכתוב בחול .
והמשיך להתכתב עם אילי באבנים ובסרטנים כמעט מאותו מקום .
גם כשהוא אוהב את הקצר-אגוז של מיכל הוא לא מצליח להגיד .
כי המכרסם הזה אכל לו את המילים , לפני הרבה שנים ,
ומזל שהוא מצא את העבודה הזו - שלא מדברים .
ומזל שאת כותבת לי את זה . כי זה מדגדג לי בבטן . בפנים .
אני קורא את הסיפור ודעתי מתבלבלת.
מה אני רואה ציור או סיפור. הראיה שלך
ותיאור הפרטים עד הכי קטנטנים דומה
לי כמו זה ציור של החברה שלי תמי.
דיתי אני משוחד ואת יודעת למה
אבל את מספרת סיפורים שדה משחת.
חיבוק