| בצהריים, כשחזרנו מהכינרת, מיכל כבר הייתה עם הפרצוף ההוא שלה, תערובת של כועס-נעלב-חמוץ-דואג. וכבר כמעט שאלה מה יש לי ולמה אני ככה. ואיך שרציתי שהיא תשאל, באלוהים, איך שרציתי. אבל בסוף רק אמרתי שאני מוטרד בגלל אבא, לא יודע איך לבוא ולהגיד לו כזה דבר. ולא אמרתי למיכל שטעינו בגדול שיצאנו לחופשה הזאת, שאני לא יכול לישון, שיש לנו עוד שלושה לילות במקום הזה ואני רוצה הביתה עכשיו, בגלל המכרסם הזה שאוכל אותי בכל-פה בתוך הבטן. ולא ניסיתי אפילו לספר לה עליו, ועל איך שמאז הניתוח ההוא של אימא, והבית של דודה דידי במושב, שגם הוא היה ליד הים, אבל לא הים הזה, המכרסם הזה מנהל אותי ימינה ושמאלה בכל פעם שאני ישן במקום אחר, ואיך שאז, במושב של דידי, הפסקתי לדבר ורק כתבתי על החול. ואיך. ואיך - ואיך שכעסו עלי אחר כך. ואמרו לי: "גבי, תתבגר כבר, תבין, אימא הייתה חולה, אי אפשר היה לעשות אחרת, לא רצינו שתדאג, היית רק ילד, אז לא סיפרנו." ואיך שמכרו לי את הנסיעה הזאת ואמרו לי "גבי, תיסע לדידי, למושב, ויהיה לך כיף, תשחק עם הכלבים, כל יום תרדו לים, תבלה עם ארז ורוניתי, יהיה לך חופש-גדול נפלא, יהיה לך הסיפור הכי שווה לספר ביום הראשון של כיתה ד', כולם יקנאו בך, לא הרבה ילדים מירושלים יכולים להגיד שהם היו בים הרבה ימים." אצל דידי בבית מותר היה ללכת יחפים ואף אחד לא כעס אם שמתי רגליים על הספה. ואצל דידי בבית לא היו כיסא מיוחד לכל אחד במשפחה, ואף אחד לא אמר לי אף-פעם שאסור לי לשבת איפה שישבתי. ואצל דידי בבית הייתה מיטת קומתיים בחדר של הילדים וארז ואני ישנו ביחד במיטה העליונה, ולפעמים התחלפתי עם רוניתי והיא ישנה עם ארז במיטה שלמעלה ואני ישנתי למטה, ובכלל לא היה אכפת לאף אחד. ובחצר היו שלושה אורנים גבוהים, ועל האורן הכי גבוה היה בית מעץ שבעצם לא היה בית אלא רק רצפה, אבל אפשר היה לשבת שם ולקרוא ספר, הבאתי מהבית את "שלושה בסירה אחת" וגמרתי אותו כבר אחרי יומיים, ואחרי זה קראתי עוד ספרים של ארז. ואצל דידי היה פסנתר בחדר השינה שלהם, והיו עליו המון בגדים וספרים ועיתונים, אבל לפעמים דידי הזיזה את כל הדברים וניגנה עליו, והייתה חוזרת על אותם שירים שוב ושוב, ואני הייתי יושב על המיטה הגדולה ומסתכל איך הידיים שלה קופצות באוויר ולא מתבלבלות כשהן נוגעות בלבנים ובשחורים של הפסנתר. ופעם אפילו ניסיתי בעצמי לנגן עליו, אבל לא רציתי להמשיך כי מקרוב קרוב ראיתי שהלבנים של הפסנתר בכלל לא לבנים, הם צהובים כאלה ויש עליהם צורות משונות כמו עכבישים כאלה, וזה היה קצת כמו לגעת בעור של מישהו זקן. אז לא רציתי. אפילו שדידי אמרה לי שכדאי לי להמשיך, כי רק ככה לומדים לנגן. אבל אני בכלל לא רציתי ללמוד לנגן. ואחר כך רציתי לחזור הביתה. ואמרתי לדידי שאני רוצה לטלפן לאימא, והיא אמרה שאי אפשר עכשיו. ואמרתי לה עוד פעם שאני רוצה לטלפן לאימא, ואני מתגעגע הביתה, אני רוצה לחזור כבר, והיא אמרה שאי אפשר עכשיו. ואני לא הבנתי כלום. ובלילה כבר לא יכולתי לישון ובכיתי נורא ורוניתי קמה באמצע הלילה והלכה להגיד לאימא-שלה שגבי בוכה, ודידי באה וישבה אתי ואמרה לי שאימא קצת חולה עכשיו, ושעוד מעט היא תהיה בריאה ואז אבא יבוא לקחת אותי בחזרה הביתה. ואני רק רציתי לדעת מתי. ודידי לא ידעה להגיד לי. וכבר לא הבנתי מה היא אומרת לי, ורק רציתי הביתה. ושנאתי את הצהובים של הפסנתר, ובכוונה הקאתי את השוקו על הרצפה במטבח, וגם הרבצתי לכלבים שהתקרבו אלי, ולא רציתי יותר ללכת לים אף פעם. וכל היום נשארתי בחצר, לבדי, ליד האורן הכי גבוה, לפעמים הייתי מטפס לבית העץ ויושב שם, ולפעמים סתם ישבתי על האדמה לידו. והפסקתי לדבר. וארז היה מנסה לשכנע אותי לבוא לים ואחר כך הוא היה מקלל אותי קצת והולך. ורוניתי הייתה באה לשבת לידי ושואלת למה אני לא עונה לה, ולפעמים הייתי לוקח מקל עץ דק וכותב על החול "אני רוצה הביתה" ומצייר מסגרת מסביב לכתובת ומסתובב לצד השני, או מטפס בחזרה על העץ. והיא הייתה הולכת נעלבת. ואז הגיע בוקר אחד, ודידי אמרה שאבא בדרך, שהוא בא לקחת אותי, "אבל, גבי, הוא ייקח אותך רק לבקר את אימא ואז הוא יחזיר אותך אלינו," היא אמרה. "אימא הייתה בבית חולים הרבה זמן ועכשיו החזירו אותה הביתה, והיא עדיין צריכה לנוח הרבה, אז רק תיסע לביקור קצר בבית ואחר-כך אבא יחזיר אותך." איך אבא עצר את המכונית ליד הבית ואני יצאתי בריצה, והוא קרא אחרי "גבי, גבי! אל תרוץ!" ובמדרגות הוא אמר לי שלאימא היה ניתוח, וקשה לה לשבת עדיין, ואסור בשום אופן לקפוץ עליה, ואסור ואסור ואסור. ואימא ישבה זקופה מאוד על כיסא במטבח, על כרית צהובה רקומה, והיה לה מבט רציני כזה בפנים, ואני עמדתי בדלת של המטבח ולא ידעתי אם מותר לי להיכנס או לא. ובערב אבא החזיר אותי ביחד עם המכרסם הלילי שבבטן אל הבית של הדודה דידי. לפעמים אני לא יודע לקרוא את הקווים בצדדים של הפה של מיכל. אני לא יודע אם היא כועסת או דואגת. היא מורחת עוד סוג של קרם מיוחד לאחרי שיזוף על הגופיף של אילי, מכף רגל ועד ראש, ואני לא יודע אם היא כועסת שלקחתי אותה לים בשעות של השמש או שמחה שעשינו משהו ביחד. ואני שומע אותה שואלת את כרמל, בקול שמכוון גם אלי, אם היא קראה בכניסה לבית ההארחה את השלט על פינת החי. כרמל כמעט מתפתה. "בואי," אני אומר לה, "כתוב שיש פינת ליטוף של קנגורואים, בואי נלך לחפש אחד." הסתכלתי על הראש המסופר החמוד של מיכל, לפני שנסענו היא הלכה לספר שלה, אני מת על צבע האגוז של השיער שלה אחרי שהייתה במספרה, וקינאתי בתיקתקיות שלה. הלו! רציתי להגיד לה, את בעניין פינת החי, והמסעדה שבחרת לערב, ואת לא שוכחת לשטוף את בגדי הים ולתלות לייבוש על המתקן במרפסת, ואת אפילו לא צריכה לעשות את עצמך שאת לא רואה את המכרסם שלי, את יודעת שהכול יעבור, ובינתיים את עושה כיף-חיים מהחופשה העקומה הזאת. אז אני רוצה ללכת אתך לפינת החי עכשיו, ואני רוצה ללטף אתך קנגורו. זה מה שאני רוצה עכשיו.
© כל הזכויות שמורות
|