סיגלית התבוננה מבעד לחלון המסורג. שמים אפורים הביטו עליה בחזרה. היא החזירה מבטה אל העציץ האחוז בכפות ידיה, ולבה צנח. העלים הירוקים המשיכו להיות ירוקים, וביניהם לא קרה דבר. שום פרח לא הופיע. היא נטלה את העט ורשמה על הקיר מאחוריה: שנה , שמונה חודשים וארבעה ימים, והעציץ עדיין לא פרח. בריבועים הקטנים בין הסורגים שקעה השמש לאטה על עוד יום בשבי ללא פריחה. ללא אהבה.

סיגלית תלתה את מבטה בקיר, וקראה שוב את השורה הראשונה שזעקה בשחור על גבי לבן: "היום אני נשבעת שלא אצא מהבית עד שהעציץ הזה יפרח כולו בסגול!" . היטב זכרה את טריקת הדלת של ארז בפרצופה, כשהטיח בפניה, ושתי ידיו אוחזות במזוודות: "את תביני מה זאת זוגיות, כשהעציץ הזה יפרח, וזה לא יקרה לעולם!".

את העציץ הזה הביא לה מתנה ליום הולדתה ה-35 בשנה שעברה, כשעבר לגור בדירתה. "הוא אמנם לא מוציא פרחים, אבל קניתי אותו כי הוא כל הזמן צומח לגובה, בדיוק כמו אהבתנו!". היא נפלה לזרועותיו, כשלבה עולה על גדותיו. מעולם לא קיוותה שהיקום יהיה כה טוב אליה וישלח לה את ארז. "בחור כארז!", שבחו אותו כל מכריו, והיא חשה כה בת מזל!

לראשונה בחייה התחילה להאמין, שהמזל הטוב אכן לא פסח עליה כהרגלו. בילדותה איבדה את הוריה בתאונת דרכים אכזרית, אחיה עבר להתגורר בארה"ב, אחותה עקרה לאילת עם משפחתה המורחבת בעקבות לידת התאומים. סיגלית נשארה בדירתה גם לאחר השרפה....מדמי הביטוח הצליחה לשפץ ולהפוך אותה שוב לראויה למגורים. שוב מצאה עבודה לאחר עוד פיטורים. שוב התחילה מחדש אחרי שאיחתה את לבה שותת הדם מרומן עם גבר נשוי ש"תיכף מתגרש מאשתו....". הגעתו של ארז לחייה נראתה כטעות בכתובת. מי שולח גבר מוצלח כזה לחייה של בישת מזל כמו סיגלית?

אך אל דאגה, המזל הבין שעשה טעות, ויום בהיר אחד שלח את ארז חזרה החוצה... והכול, כמו באותו שיר, "בגלל מסמר קטן". ארז רצה להפתיע אותה, ותלה את התמונה של שניהם במרכז הסלון. גבוה, יפה תואר, זהוב תלתלים, ידו כרוכה סביב כתפה הצנומה, נחה על עורה הכהה, נוגעת בשערה החום המדובלל, חסר הצורה, הצונח על אפה הגדול מדי,...אלוהים, כמה שהיא מכוערת! היא חיכתה שיצא לעבודה, ואז תלשה את התמונה מהקיר, ותלתה אותה בחדר האמבטיה, כדי שאף אחד חוץ משניהם, לא יראה כמה הם נראים זוועה ביחד...

אלא שהמסמר הארור נשאר, בולט בקיר, וארז החוויר מזעם:" אז ככה את רואה את הזוגיות שלנו – כל כך מכוערת שצריך להחביא אותה באמבטיה!". סיגלית ניסתה לשווא להסביר לו שלא הזוגיות מכוערת בעיניה, אלא היא, היא המכוערת, שלטובת כולם כדאי שהתמונה לא תהיה בסלון...אבל ארז לא רצה להקשיב. בזעף דומם ארז את חפציו, מותיר את סיגלית עם משפט הפרידה שלו, על העציץ שלעולם לא יפרח....

ההלקאה העצמית הייתה הפעם קשה במיוחד. אך כבת לשושלת מיסטקנים  ידעה סיגלית, שאפשר לברוא מציאות חדשה בכוח הרצון. כשטריקת הדלת של ארז מהדהדת באוזניה, עצמה את עיניה וביקשה חיזיון. בו ברגע הופיע מול עיניה העצומות העציץ, אותו עציץ שאינו מסוגל לפרוח לעולם, כשהוא כולו פורח בסגול! תחושה של אושר עברה בחטף בעורקיה, כשלצד העציץ הזה ראתה את פניו המחייכים של ארז, שוב בדירתה, וחיוכו אוהב מתמיד.

היא פקחה את עיניה. כעת ידעה מה לעשות. היא לא תצא מהדירה עד שהעציץ הזה יפרח בסגול. ואז ארז ישוב אליה! שבוית אהבה. ימיה התמשכו למבט אינסופי מבעד לסורגי החלון הפונה החוצה, ועבודות פרטיות של עיצוב גרפי מהמחשב שבביתה. השמש באה והלכה, העציץ צמח לגובה ועליו הבהיקו מבריאות. אך פרח לא היה.

שנה, שמונה חודשים ושמונה ימים. זה היה היום שבו הלכה לפתוח את הדלת לשליח מהסופר. אלא שבמקום השליח עמד שם ארז. קפואה מתדהמה הסבה מבטה לאחור, לחלון המסורג, שם עמד העציץ ללא כל פריחה. איך זה יכול להיות? איך ייתכן שארז חזר אליה בלי שהעציץ פרח? האם החיזיון שראתה היה שקרי?

ארז התעלם משתיקתה ונכנס לדירה כאילו מעולם לא יצא משם. הוא ראה את התמונה של שניהם שחזרה למרכז הקיר בסלון, וחייך. אחר הושיט לה משהו ארוז בנייר מתנה בוהק. בידיים רועדות, בתנועות מוכניות, כחסרת מוח לחלוטין, קרעה סיגלית את האריזה, ולעיניה התגלה עציץ. כולו פורח בסגול. פניו של ארז התקרבו לפניה, וחיוכו אוהב מתמיד...

 *  הסיפור נכתב בהשראת ציורה של האמנית דבי, חברתנו מהקפה , המצורף בזאת

     http://cafe.themarker.com/view.php?t=1186524

*   כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c  )