10.12.1956,  10:45 כתוב בארכיון בית החולים,

אמא זוכרת לילה , אבא לא זוכר.

הוא החליט על שמה של הקטנה , היא התנגדה וכמו תמיד מאז ועד היום הוא קבע.

באקט של מחאה אמא מעולם לא השתמשה בשם הרשום והקטנה לא ידעה עד היום הנורא ההוא

בכתה א' שיש לה בעצם שם אחר ושהיא בעצם לא היא.

2009 אמצע קיץ, החיים רדומים , הכל מרכין ראש מפני החום והאור שכואב בעיניים.

שעת בוקר מוקדמת , המזגן שבפנים והחום שבחוץ יצרו אד על החלון , תחושה שאין עולם בחוץ,

קצה חלום תלוי על הריסים יחד עם דמעה של כאב , ניסתה לפקוח עיניים לברוח מהכאב שבחלום

כשסופת טורנדו פרצה לחדר הרימה את השמיכה וחטפה אותה .

כמעט שנה עברה, העולם לא חרב. כמו משחו את גופה ונפשה בשמן החליקה לה בנתיב המסודר

של חייה, הגוף חזר לעצמו, הנשמה יצאה לחופש.

מסתחררת עם הסופה, העיניים עצומות הפחד לופת את הלב . לאן הפעם? לא שוב לתהומות הנפש

לא שוב מעל לעננים לחדרי הנשמה.

מלחמת השמות בין אמא לאבא שנשכחה זה מכבר , ממשיכה ומתנהלת בנפשה של הקטנה,

אין לה מקום בעולם חייה הם סימן שאלה זוהר כמו כוכב תלוי מעל ראשה.

עם השם שאבא בחר הלכה בנתיב המקובל והידוע, עם השם שאמא בחרה הלכה אחרי הלב.

לפעמים הן הלכו יד ביד, לפעמים התרחקו זו מזו כשרק חוט כסף דק שומר אותן לא ללכת לאיבוד,

והעולם סביבן געש, רעש, נחרב ושוב נבנה מחדש.

בעין הסערה יש שקט.