החרדה ששררה בעולם הכלכלי מאז נובמבר שעבר הולכת והופכת למבוכה. דה מרקר שיקף את המבוכה הזו בימים האחרונים, כאשר פירסם שתי כתבות שונות – באחת מהן חמישה החוזים את סוף המשבר, ובשניה חמישה החוזים את המשכו. למרות הכותרת היומרנית, הפוסט הזה לא ייתן מענה למבוכה. במקום זאת אנסה לתהות כאן על קנקנה ולשער מה בכל זאת ניתן להבין מהמצב הנוכחי (זאת אומרת שטיפ לגבי כניסה לבורסה לא יצא לכם מכאן).

נתחיל דווקא בחרדה. עם קריסת ליהמן בראדרס והצלת AIG, עבר המשבר הפיננסי למצב של התמוטטות ואובדן אמון. למשך מספר חודשים חששו רבים שהמערכת הכלכלית העולמית לא תצליח לשרוד את המשבר. והחשש הזה לא היה מופרך מיסודו. למעשה, המערכת הזו מבוססת על מספר גורמים מרכזיים, שכמעט לכל בר-דעת ברור שאינם בני קיימא.

למשל הצמיחה האינסופית. קשה להפריז בחשיבותה של הצמיחה, או של האמונה בצמיחה, למערכת הפיננסית העולמית. שוק המניות, שוק האג"ח, הפנסיה של כולנו, כולם מבוססים על אמונה בצמיחה כלכלית. ללא צמיחה לא תהיה הצדקה למחירי המניות של חברות והן לא תוכלנה אפילו לשלם את הריבית על החובות שלהן. הפנסיה שלנו תדעך לה ולא נוכל לפרוש בכבוד. אבל צמיחה אינסופית אינה אפשרית, ולרגע כולנו היינו מודעים לכך. כדור הארץ מאותת לנו באופן חד-משמעי שלא יוכל לשאת עוד צמיחה כלכלית על חשבון משאבי הטבע; הצרכנים השבעים כבר אינם זקוקים יותר לצמיחה כדי לחיות ברווחה. מתישהו הצמיחה חייבת לעצור, ואפילו להתהפך.

או למשל הדומיננטיות של ארה"ב. השוטר, התעשיין והבנקאי העולמי התדרדר כבר מזמן לסטטוס של הצרכן העולמי, ששגעון הצריכה שלו מניע את גלגלי הצמיחה הדועכת. אבל ברור לכל שהמצב שבו סין מלווה כסף לאמריקאים על מנת שיקנו מוצרים שהיא מייצרת הוא אבסורדי ולא יוכל להימשך לנצח. ויחד עם הדומיננטיות האמריקאית, הולך ומתערער עוד עמוד תווך של המערכת הכלכלית העולמית, שהוא יכולתו של העולם הראשון לנצל עד תום את העולם השלישי. כי אמנם לא מעט מדינות עדיין שרויות בחוסר אונים ומנוצלות עד תום, אבל הודו וסין עם המיליארדים שלהן, ועוד כמה מדינות נוספות, נטלו כבר מזמן שליטה על גורלן והחלו להכתיב סדר יום אחר.

אז מה פשר המבוכה? המחלוקות המלומדות בין הכלכלנים נוגעות בעיקר לאינדיקטורים הכלכליים ולשאלה האם הם מצביעים על כך שכבר יצאנו מהמשבר. כל פרסום של אינדיקטור מעורר גל של תגובות, פרשנויות, ועליות או ירידות בבורסה. הכלכלנים מתחלקים למחנות שבריריים של פסימים ואופטימים, לכולם הסברים מרשימים. אבל כמעט כולם מקפידים לשכוח את האימה, ולכן כולם בעצם אופטימים. צריך לזכור שהכלכלנים המצוטטים בעיתונות הם לרוב חלק מהמערכת, לא פרשנים חסרי פניות שלה. וכולם רוצים לשכוח ולהמשיך הלאה.

אז מה יהיה? אני באמת לא מתיימר לדעת האם יצאנו מהמיתון הנוכחי, או שעוד צפויה התדרדרות. באופן אישי אני נוטה להאמין, כפי שכבר כתבתי כאן, שהמשק האמריקאי יהיה חייב להצטמצם, ולכן התאוששות מרשימה אינה עומדת בפתח. אבל לא זה מה שחשוב באמת. כי גם אם נראה התאוששות, וסוף קרוב למיתון, זה לא יוכל להיות אמיתי. ייתכן שיצליחו לתקן את הגרוטאה הזו ולגרום לה לסחוב עוד כמה שנים. ייתכן שהבורסה תחזור לעלות, הצרכנים ימשיכו לקנות, ונשכח לעוד כמה שנים את סוף העולם. אבל צריך לזכור שהחרדה שחווה העולם הכלכלי הייתה מבוססת הרבה יותר מהאופטימיות הנוכחית. המערכת רעועה מדי, תלויה ביותר מדי אקסיומות שגויות. לכן נראה אמנם שהפעם היא עוד תצליח פעם נוספת למשוך את עצמה בציצית ראשה מהביצה, אך לא לאורך זמן. המשברים ייעשו תכופים יותר וקשים יותר, עד שיבוא שינוי אמיתי.