ההמולה, ריח התינוקות הצוהלים, המהול בניחוח התבשילים שעולים מן המטבח והצ'ימדנים בסלון, שקידמו את פני אמש, בשובי הביתה עייף מן העבודה, הבהירו לי סופית שאין עוד אפשרות להדחיק או להתחמק, ושאנו, נרצה או לא, בעיצומן של הימים הנוראים.

לא היו לי, כמובן, כל התלבטויות או היסוסים, מאחר, שכאבא עם נסיון כואב מן המנין, ומארח לעת מצוא, ידעתי היטב את תפקידי: ידעתי שאין כל סיבה להכנס ללחץ או לגלות סימני פניקה. אנשים כמוני, כידוע, תמיד מגיבים בקור רוח במצבי לחץ, בעיקר לנוכח שעת הש' המתקרבת ללא רחם. אז חייכתי אל כולם באדיבות כבושה, שאלתי מה נשמע, ואיך הייתה הטיסה, וכמה שאת נראית מתוקה,  ופניתי אל חדרי, עם הספר ששמעון נתן לי, ושעזר לי לישון עד שעה מוקדמת למדי בבוקר.

הבעיה היא, שבכל זאת צריך להתארגן. כמאה איש אמורים להדחס פה, בסלון, בשבת בצהריים, וצריך להאכיל אותם, איכשהו. צריך לבשל. להביא שולחנות, ספסלים, משקאות חריפים וקלים, ובנוסף לכל, הבחור הפולני, גבריאל, בדיוק עכשיו מורח שכבות של צבע בחלקים שהוא לא סיים עדיין, למרות שהוא החל בתכנון העבודה, כבר לפני שבועיים, אבל היה עסוק ברכישת ציוד חיוני להצלחת המלאכה לשביעות רצוננו, עד שלשום. 

כמובן שלא מדובר בפרוייקט מדי מסובך או מורכב. קטן עלינו. ז"א, עלי. כל מה שאני צריך לעשות, ואת זה הבהירו לי כבר בשלב המשחק המוקדם שלפני החתונה שלי, זה להביא כסף. את כל השאר יעשו האחרים, שזה, מסתבר, גם אני.

לא, לא, אני סתם מגזים. זאת אשתי שתחיה שטורחת, חסרת נשימה, על כל ההכנות, ואם אני מפרש אותה נכון, משהו חסר סיכוי בפני עצמו, היא קצת לא מאמינה לי כשאני אומר לה בשלווה: אל תדאגי, את תראי שהכל יסתדר.

בשבת תראו שצדקתי.