המוח שלי בוחר לי זיכרונות. הוא מצמצם שנים ארוכות לפיסות רגעים קטועים, תלושים, שאפשר לצייר אותם כאילו התרחשו לפני כמה ימים. 

 את יודעת מה, אימא? לפני שאיבדתי אותך לא יכולתי אפילו לדמיין שירק מסוים יזכיר לי אותך. זה אפילו קצת מצחיק כשחושבים על זה שפלפלים אדומים יכולים לתת לי לפעמים הרגשה של בית. 

 את היית ממלאת אותם באורז, אני ממלאת אותם בבשר. את קלית אותם בתנור, כך בחרתי לעשות גם אני. הייתי רוצה, לו רק היה ניתן, לארח אותך ערב אחד בבית שלי ולתת לך לטעום קצת ממה שלקח לי שנים ללמוד להכין. כמו שאני זוכרת אותך, בטח כבר בביס הראשון היית מנענעת את הראש שלך מצד לצד ואומרת: "או-אה... משהו-משהו ! ". אחר כך יש סיכוי טוב שהיית מוסיפה עוד כמה ביטויים כדי להלל ולפאר את מעשה ידיי, ואומרת מילים כמו "אמריקה" ו"דליקטס".

כשעזבתי את הבית אחרי שהשתחררתי מהצבא לא השכלתי לקחת איתי מספיק חפצים שיזכירו לי אותך. איזה מזל שלפחות פלפלים אדומים אפשר להשיג כמעט תמיד בכל מקום שמוכרים בו ירקות. 

אני חייבת להגיד לך, אימא, שבשנים האחרונות משהו לא טוב עובר על הפלפלים. הם לא נראים כמו פעם. אולי זה המחסור בגשם, אולי אלה חומרי ההדברה, אולי אלה המחירים שהרקיעו לשחקים. משהו באיכות שלהם נפגע, ולמצוא פלפל נאה למראה בימינו זה לא עניין של מה בכך. אני חייבת להודות שהמצב הזה צובט אצלי משהו מבפנים. אני בטוחה שאת מבינה.

אחרי הכל, אין כמו ריח של פלפלים אדומים קלויים בתנור. אחרי שאני מקלפת אותם אני מפזרת עליהם שמן זית ותבלינים, מכניסה אותם לצנצנת שקופה ואז אל תוך המקרר, והופ ! - עולם חדש נוצר ומוצג בחלון הראווה של היקום ואני כל כך שמחה לעמוד מולו ולהתפעל מכל היופי הזה. 

את לא כאן כבר יותר מדי שנים, והזמן לא באמת מרפא את הפצע שבלב, אבל בכל פעם שפלפלים אדומים מוצאים את דרכם אל הבית שלי במטרה להקלות בתנור או להתמלא בבשר ולהיכנס אל הסירים אני מרגישה כאילו גם את מצטרפת אל החגיגה האדומה הזאת במטבח הקטן שלי, מסתכלת עלי ואומרת כמו פעם: איזה ילדה נהדרת יש לי.