ואחרי כל המחשבות הממוקדות והרהורים של לפני שינה, חשבתי לעצמי שאני בעצם עוצר את הזמן ע"י גידולה של יורשת צעירה (עוד לא בת 9) כי אם יש לי ילדה קטנה, ברור שאני עוד צעיר, בכל זאת, ילדים של אנשים מבוגרים הם ילדים גדולים.

ולא את הילדות היא מעוררת בי, זו חיה גם בלעדיה...את החיוניות שהיא המנטור הרוחני של ההורות.

וככה נפגשנו כמה חברים לסוף שבוע משותף בקיבוץ שבו גדלנו והסתכלנו בילדים שלנו שעוד לא הגיעו ל- 10 והרגשנו צעירים ושהם סוף סוף נרדמו בחצות, הלכנו כולנו למועדון הריקודים שעכשיו יש לו עדנה וכל נערי העמק מגיעים אליו אחרי חצות ושותים איזו גולדסטאר או וודקה ומרגישים אפילו יותר מאושרים ומטופשים ממה שהם היו לפני זה ובדיוק כמו שאנחנו הרגשנו בגיל  16 למרות שעכשיו הם רוקדים לאיזו מוזיקה מוזרה שקוראים לה טראנס, או קראנס, או צ'אנס(?) לא הצלחתי לישמוע את ההסבר של הדי ג'י נער, שזיהה אותי כבן כיתה של אביו.

ועכשיו משאנחנו מביטים בפני הנערים ואנחנו רואים באופן די מדוייק את פני הוריהם כפי שאנחנו זוכרים אותם מילדותינו, אנחנו יודעים בוודאות שהזמן לא זז...הוא סטטי לגמרי ורק אנחנו זזים בו קדימה ועכשיו גם לאחור.

והילדים האלו יפים ורזים ושיער ראשם שימשוני והם זחוחים וכל הזמן אני קורא להם בשמות הוריהם והם נענים בצחוק סוחף ובהערצה גלויה והם לא משערים בכלל שאני באמת חי לרגע, 30 שנה קודם ללילה הזה, בשבילם זה "קטעים" ו"דחקות" ובשעה 3 לפנות בוקר, כשאני חוזר לבית של אמא שלי וניגש לצחצח שיניים, אני מעיף לרגע מבט בראי ורואה שם זקן שהזמן פתאום מהתל בו קצת, כי פתאום אני לא מזהה את הילד ההוא של אז.

ובמכת אגרוף אחת, אני מפצפץ את המראה לרסיסים ואמא שלי מתעוררת בבהלה ואני מסביר משהו על תאונה ואחרי שאנחנו אוספים את השברים, אני זורק לה שלפחות ככה אנחנו לא יודעים שאנחנו כבר לא צעירים כל כך.

אבל היא לא מבינה...היא לא מבינה.