בחיפה קוראים לזה פריקים.

אז את מיטב שנותי בחיפה העברתי כ"פריקית".

זה אומר להסתובב בגן האם, לעשן בשרשרת, לחשוב מחשבות עמוקות להקשיב למוסיקה אפלה וללבוש בגדי אבלות  ומיני שרשראות בלתי אפשריות.

באיזשהו שלב בחיים זה עבר לי, אני חושבת שזה קרה אחרי שהאקס שלי ת' סיפר לי שבשביל הראסטות שלו הוא לא מתכוון לחפוף בקרוב. נפרדתי ממנו ונפרדתי מהסצינה מבלי להביט אחורה בזעם.

ולמה אני כותבת את כל זה?

אז ככה, בשבועות האחרונים בעודי מדדה על ההליכון בחדר הכושר, אני מדי פעם מזפזפת על "כוכב נולד" משכה את עייני הבחורה הג'ינג'ית מיי פינגולד. יש לה קול מצויין וביטחון של מישהי עם קילומטרז' מטורף, אבל סה"כ מדובר בילדה.

מיד הבנתי שהקול שלה מזכיר לי מאוד קול של מישהי שאני אוהבת מאוד- אורית שחף מ"היהודים".

זה כמובן מיד זרק אותי איזה שמונה שנים אחורה- הופעה בסיטיהול. אני וקרין נדחסות בהתלהבות בינות לקהל ונעמדות מול האלילים שלנו. בשורה הראשונה. איזו הופעה זו היתה? ממש ארוע מכונן בחיי (לדעתי הסדק בצלע התחיל כשמחצו אותי שם על הבמה).

לפני שבוע הזדמן לי לחוות את הארוע המכונן הזה שוב, אמנם אני כבר בפאזה אחרת בחיים אבל הזדמנות לראות את היהודים LIVE למה לא?

זה היה בפסטיבל NON STOP MUSIX של פלאפון. צהרי היום אבל הדשא של גני התערוכה היה מפוצץ בילדים נוטפי הורמונים.

על הבמה תום ושחף, שעל אף השנים שעברו נראה שהאנרגיות שלהם לא נגרעו. החלטתי שאני משחזרת את ימי התום (פרגנו קצת על הדאבל מינינג!) נדחסתי כאחרונת המתבגרות לקידמת הבמה וצילמתי כמו פסיכית!

היתה הופעה משובחת שניהם נותנים את כל כולם כשהם על הבמה, בכלל כל הארגון מסביב היה ראוי לציון. ניכר שפלאפון לא חסכה כדי לחזק את מעמדה בקרב הנוער.

לאחריהם עוד הופיעו כל מיני להקות כמו קייזר צ'יפס וסימפל פלאן אבל לי היתה סימפל פלאן אחת:

לחזור הביתה עם ההבנה שאני כבר לא ילדה..