הייתי צמודה לה לעכוז כבר מגיל אפס.

מחזיקה לה את היד כמו סטיוי וונדר ביום שטוף שמש, בעת טיולון- שופינג של חיתולים או גרבר. ברגעי האינטואיציה בת השלוש שלי, בהם הרגשתי שאני עומדת לדפוק במחיצתה הליכה של שעה ברחוב הכי שוקק בקרית מוצקין, הייתי בוכה בכוונה כדי שהיא תרים אותי על הידיים. כן, שדרות גושן מאלפי האישונים של קרית מוצקין, היו בילדותי הרוטשילד של הקריות. עד גיל שתים עשרה זה היה ככה.

ואז, משהו החל להשתנות. ניצנים נראו בארץ, נינטים קטנטנים פקעו ממחילות חזי והנשיות המינימליסטית שהפגנתי מול כיתה ו'2,  גרמה לי לחוש שמספיק ודי. אמא היא אמא ואני כבר נערה מתבגרת עטורת ניצנים ותפאורה ואגינלית. ביום בהיר ונטול דביקות, הגעתי להחלטה להפסיק להיות דבוקה לעכוזה של אימי. אחת ולתמיד. את התפקיד הנכסף קיבל א' הצעיר, שישב ספסל לפניי בכיתה. אחרי שנתיים דפקתי לו בעיטה בתחת.

כך עברו להן השנים, התבגרתי להפליא (באיזושהי דרך ואין לי מושג איך), יצאתי מהבית לגור בבתי בעלי דירות חנוקי ממון, התחתנתי, השמנתי 20 קילו מאושר עילאי, התגרשתי, הרזיתי 15 קילו כי לפעמים קשה לגמור אחרי טראומה קשה, עברתי לתל-אביב וקניתי לי מחשב פנטיום 4, מצ'וכלל ומפתה.

ואמא שם. בקרית מוצקין. לא שמעה על המושג "אינטרנט" מהרגע בו סבתי המרוקאית העניקה לה הנקה. המעבר למרכז היה קשה, תסמונת העכוז בקעה כהר געש מתפרץ והלבה הייתה שיחות טלפון יומיומיות של אמא אליי או שלי לאמא.

"אמא, את חייבת לקנות מחשב, פשוט תענוג. האינטרנט הזה הוא עולם ומלואו. גם נוכל להתכתב באי.סי.קיו ולראות אחת את השנייה במצלמה שבמסנג'ר. יהיה סבבה. תקני כבר!!".

עבר חודש, עברו חודשיים, הגעתי לביקור מוצקינאי טיפוסי ומה אני רואה לתומה של אימי?? פנטיום, כנראה 5, נקי, חדש, מבריק, נקנה לפני יומיים מרופא, יד ראשונה, נטול קילומטרז', מקלדת הילוכים ועכבר אוטומטי. אמא דפקה קניית מחשב מטורפת.

"שרוני, אני פותחת את המחשב וכלום! אין בו אינטרנט! המוכר המניאק הזה. ידעתי שהוא יעבוד עליי", היא מנגנת באוזנייי וכמעט שוברת את העכבר הצעיר מרוב קריז ממוחשב.

"אמא, את בכלל לא התחברת לאינטרנט!! קנית רק את מחשב עצמו! זה כמו מרק בלי מים, כמו ואגינה נטולת ואגין, כמו  מים מינרליים בלי טיקט, כמו שוקולד פרה ללא עטין".

אחרי חצי שעה הזמנתי לה טכנאי, לא משנה מאיזו חברה. מה שכן, הגיע בחור זהב, את זה אני יכולה להגיד.

יום שני בערב. כרגיל צלצול מאמא. אני עונה לטלפון, אך לא מרוכזת בעליל בגלל שהגבר שלי דאז, היה טרוד בניצניי המפותחים, ואני שומעת: "שרוני תראי, הבחור זהב הזה סידר את האינטרנט, אבל אני לא זוכרת איך מתחילים להפעיל כאן ת'עיניינים".

אצלי משום מה, מישהו כן יודע להפעיל את העיניינים ואני מזיזה אותו ממני כדי לתת כבוד אמהי לאמשלי. " כשאת נכנסת פשוט תקישי על ה"START", זה הכל אמא. טוב?".

"או.קי. תודה שרונוש".

עבר יום, עברו יומיים. אני טרודה בעינייניי היומיומיים כשבראשי כל הזמן מהדהדת אימי היקרה. עוד יום ועוד יום ואני מרימה אליה טלפון.

"שרונה, עוד דקה אני מתקשרת. אני פשוט על המחשב. האינטרנט הזה זה לא להאמין. אני שעות כאן. משתגעת. פשוט תענוג.." והיא ממלמלת וממלמלת ואני בהלם, או יה אני בהלם. אמא?? אינטרנט?? שעות?! הבת-סכיזו הנני?

אחרי שלוש שעות היא מצלצלת אליי חזרה. "שרוני, אני שעות שם. ויש שם הכל בעמוד הזה. באמת עולם ומלואו. איזה מזל שקניתי את המחשב הזה. הכל בזכותך. באמת אחלה דף".

-"מה דף, אמא? איזה דף?".

-"נו, הSTART  הזה שאמרת לי להקיש אותו. יש בו הכל. אינטרנט. פחחח. איך לא חשבו על זה קודם?!".

אני לוקחת פאוזה משיחת הטלפון, נושמת 4 נשימות כמספר הפנטיומים המככבים במחשבי ומנסה להבין.

על איזה פאקינג דף היא מדברת???

אני נכנסת לאינטרנט, מקלידה את המילה START בגוגל ואז מבינה הכל. אכן ישנו אתר ושמו START. אמא שלי קרועה כמו דף חשבון שלא רצו לראות את יתרתו, אבל צודקת ככספומט מהבהב שלא הוציאו ממנו את השטרות המבוקשים. והיא ממשיכה.

-" כן יש פה הכל. שרונה, זה שער הכניסה שלי לאינטרנט".

אני מופתעת מקולה של אמא. שער? כניסה? אינטרנט? לא. זו לא אימי אהובתי. משהו השתבש.

אני נכנסת שוב, אני צריכה לחוות את החוויה הזו שאימי חווה עכשיו. להרגיש את תחושת התפתחות ניצני האינטרנט שלה גם במחשב הפנטיום 4X4 שלי. רגע, רגע. מה אני רואה כאן? בלוגים? האלו! ממש דה-מרקר סטייל. איכשהו עיניי קולטות את BIGI מהפופולריים. לא מגלה למה. מי שירצה ימצא ויתענג. ואני חוזרת שוב. מי שימצא. טוב, נו. אני נטע זר בערפל הנשיות.

עוד שעה עוברת, ועוד שעה. ואני, כנערה שגילתה ניצן קט, מחרמנת את העכבר השולחני שלי בלחיצות והקלקות אינטרנטיות.

עכשיו אני גם מבינה איך אמאל'ה הוציאה מגרונה את המשפט ההוא עם השער והכניסה. זהו הלוגו של האתר "שער הכניסה לאינטרנט".

החיים משתנים. אמא כבר לא מתקשרת כל יום. געגועי יניקה שבים אליי. אני מזדהה עם מרקו רוסי המתוק מהלב. אמאאאאאא!!

אני חייבת למצוא פתרון ממוחשב והולם. היא כבר לגמרי מכורה לקופסא.

צלצול לקרית מוצקין.

"הי אמא, תראי, אולי תעשי לך תיבת מייל כדי שנוכל להתעדכן אחת מול השנייה במיילים? גם ככה את כבר פחות מצלצלת".

להפתעתי היא לא מגיבה לעיקצוץ ונענית בחיוב. אחרי יומיים מצלצלת אליי ומודיעה לי שפתחה תיבה. "אבל מה, יש לי פה בעיה. נתנו לי כתובת מוזרה, משהו עם בייגלה וקו ואיל. מה זה שרוני?". 

אני לוקחת פאוזה נשימתית ומכבה את המחשב.

"אמא. נשמה שלי. מהיום אנחנו מדברות רק בטלפון".