הגעתי ללונדון בטיסת לילה מאוחרת,לקראת מיפגש נומרולוגים למחרת יום א בבוקר.יום א ידוע בעסקיו הסגורים,קמתי והשעה 8 ו-30 ,ובשעה 11 מתחיל המפגש,אני חייב נואשות להתגלח ומחפש ברחובות הסמוכים מספרה פתוחה.יום א-כולן סגורות.בשכונה היוונית מרחק כמה רחובות מהמלון,אני מזהה מספרה פתוחה והספר הזקן שבה יושב בטל וכמהה ללקוח לא פחות מכמיהתי אלין.כמו כל ישראלי ומבלי לשאול אני מתיישב על הכיסא מסביר לו את בקשתי ורק מבקש שיזדרז כי זמני קצר.פונה אלי הספר עול השנים ומסביר לי באנגלית עילגת מתובלת בתנועות ידיים,כי בגילו ידיו רועדות כבר ובאופן קבוע הראשון שאותו הוא מגלח בבוקר -תמיד נחתך,אני כבר מלא חששות ופחדים כשהאיש מראה לי התנועת יד כי רק אתמול תוך גילוח חתך לקוח בחתך עמוק בצווארו.....אני כבר חושב על לוותר,אולם המחשבה שעמיתי יראוני לא מגולח(ועוד ישראלי לא מגולח....)למול החשש הכבד מידיו לחיי-מביאה אותי לקחת סיכון...לך על זה אני אומר לו,ובליבי משנן בקשות,תחינות,ותפילות לשרוד מפגש זה בעודי נותר חי,כמובן נודר בליבי לתרום תרומה נדיבה כמובן בתנאי שאשאר בחיים אחרי המיפגש הזה,עם הספר-קצב-שוחט.קצב פעימות ליבי מרקיע כשהאיש מורח על פני את קצף הגילוח ומשחיז את התער.אין תפילה שאני מכיר שלא שיננתי תוך כדי וזאת בעיניים עצומות כאיש המבקש על חייו.כאשר התער מטייל על פני מדמיין את עצמי מלא חתכים מדממים ואת מבטם של עמיתי,למראה חברם .אחרי 3 דקות אשר נראו לי כנצח ,מודיע לי היווני-סיימנו.אני פוחד לפקוח עיניים,אבל מבין שמהלך זה מחוייב...להפתעתי הגילוח מושלם,פני חלקות כעכוזו של תינוק ללא רבב,חתך או סימן.נפעם ונרגש אני שואל אותו לפשר התופעה...עונה לי היווני בחיוך ממזרי של ילד משתובב-הסיפור על החתכים כל כך מפחיד עד שהוא גורם לשיער לסמור,ואז הגילוח חלק וזורם....את מוסר ההשכל ניקח כל אחד לעולמו...אני נזכרתי במשפט פשוט וחכם המהווה מוטיב לחיי-גודל האיום נקבע על-ידי המאויים ולא המאיים... |