חברה שלי ואני נפרדנו לפני זמן מה וכמתוך מטה קסם קפצה עליי תוגה מתונה ואחידה אשר משכה אותי מטה. חופשת הפסח והסמסטר הדליל שלי גם הם הוסיפו לריק אשר נפער וכך נותרתי או יותר מדויק, חזרתי לתחושת המועקה והטפלות היום-יומית שליוותה אותי תדיר בעבר. בין לילה הפכתי עייף, עצל, שקט ובעל מטען מעיק שלחץ לי בחזה והקשה את נשימותיי. מתוך חווית הדברים באופן הלא מודע, חזרתי להתנהגות המוכרת שלי: התפתות לאוזלת יד, לרחמים עצמיים, לוויתור וכניעה לגחמותיי העצלות. נעתי בין חוסר רצון לפגוש אנשים וחברה לבין הרצון המיידי בהכרה חברתית. גיוונתי את יומי בפעילויות אסקפיסטיות רבות ועסקתי אך בהן(אין זה בעיה לעשותן מידי פעם אבל זה משהו אחר לגמרי לברוח אליהן כל הזמן. וכך להבנתי זה היה - ברחתי מלהרגיש). היו אלה: בזבוז כסף, מסעדות, קניות, בילויים ליליים, שוטטות, שינה שמתמרחת על יום שלם, נהירה אחר סיפוק מיידי. הרביתי בזיפזופים מול הטלוויזיה, ויתרתי לעצמי בכל דבר, הרביתי לאכול או אכלתי מעט ובלי חשק ובקיצור מצאתי עצמי לא אחת בשכיבה קטטונית, בשעת הצהריים, על מיטה מבולגנת כשגפיי פרושים ככוכב ומבטי נעוץ בתקרה. בקושי הצלחתי לעמוד בקומץ ההתחייבויות והסידורים ההכרחיים שלי. החיים נעצרו כדי שאוכל "לסבול כמו שאני מכיר, אוהב וצריך מעת לעת". הכול כמעט נדחה ושובץ מחדש רק כדי להדחות שוב. כך זה נמשך מספר ימים. לעיתים הפכתי מודע לכך אך לא היה בי את הכוח והרצון לשנות זאת. הבדל אחד היה שהפעם ראיתי את זה קורה לי, הייתה לי אפשרות הבחירה ומה שבחרתי היה: להיכנע.

ערב אחד שלקחתי את לאקי או שהיה זה להיפך, לעוד טיול ארוך מחוץ לבית חוותי חוויה חדשה. היא לא ניערה את תחושותיי מעליי לטווח הארוך אבל הביאה לפתחי אפשרות נוספת להתמודדות. הסתובבתי ברחוב עם לאקי ואותה מועקה הכבידה עליי בכל צעד. חשתי אַיום, בודד ומסכן. הריקנות והפרידה מהחברה לחצו אותי להבין, שוב, עד כמה אני נפרד מן העולם. עד כמה בודד. העולם היה לי מקום זר. זה כאב אבל הבנתי שעד עכשיו נלחמתי בתחושה, התכחשתי לה או ניסיתי לברוח ממנה ולטאטא אותה. נזכרתי במדיטציה ובגישה של הויפאסאנה מהסדנה שעשיתי, וחשבתי: 'ומה אם אנסה להישאר עם התחושה הזאת. מה אם אתבונן פנימה באומץ כשאני נכון לכאב ולהתמודדות איתו'?

לאקי משכה אותי לשדרה שבקצה הרחוב ואני בריכוז התחלתי לנשום, לנסות להתנקות מהמחשבות ולהישאר עם המועקה. לעצור את המחשבות היה לי בלתי אפשרי אז תחת זאת התחלתי להתרכז בתחושת המועקה. להתבונן אך בה. במחשבות שעולות אצלי מתוכה. בלי לשפוט. אותן, אותה, אותי. בלי צבעים, תגיות וטעמים שאני מדביק לכל דבר. ותחושת המועקה, כידוע, היא רק תחושת מועקה. היא לא יותר ממה שהיא - חוויה של הגוף שלי. לחץ בחזה ובעומק הגרון, תפיסות כזאת של פנים חלל הבטן שפועמת כאב ומכווצת אותי עד כדי בחילה. אבל באותו הרגע גם שמתי-לב פתאום שהחוויה של הגוף שלי אותו כיווץ לא נעים הוא זה שמעורר אצלי הרגשה שלילית לגביו והרגשה שלילית זאת מעוררים אותי למחשבות קשות בלופ ומייצרת דרכים והתפתלויות להתחמק מלהרגיש אותה. התחלתי להתבונן על המתרחש בתוכי בשלווה המירבית לה אני מסוגל ונוספה בי גם איזו רעננות של מפגש ושומת-לב למשהו חדש. משהו חדש בי שלא פגשתי בפועל לפני-כן למרות שאולי ידעתי בראש. המשכתי להתבונן על המועקה והפירות שהיא מניבה בתוכי. והיא הלכה וגדלה, התפתלה והכתה בי בזנבה המכוער. הכאב רק הלך והתעצם. כל שחוויתי היה את הצלפותיה בבטני למשך רגעים ארוכים. ואז בבת-אחת משהו קרה. השתחרר - היא הפסיקה לגדול. פתאום משהו נשבר והמועקה קיבלה פרופורציה של 'עוד תחושה'. נהייה לי ברור שמדובר בתחושה מסוימת מתוך סקלה רחבה של תחושות שקיימות בי בכלל. וכמעט ולא הבנתי למה כל-כך התרגשתי ממנה לפני-כן?

אחרי כמה רגעים התחלתי לחוש תחושות נוספות של הגוף. חשתי פה קרירות, שם משב רוח לילי. כאן דגדוג וטיפופים רפים בברך. נירגעתי. הדברים הפכו פשוטים. ביד ימין חשתי את התהדקות הרצועה והלחות שנצטברה בין היד וידית הפלסטיק, ועל צווארי חשתי את דש הבגד אשר מרפד אותו. לא חשבתי את זה אז, לא חשבתי על זה. זה פשוט זה נכח אצלי בחושים. באותם רגעי חסד הראש היה שקט. לפתע נהייתי מודע לזמזום של איזה מנגנון חשמלי בבית שמימין, להמיה עדינה של חרקי לילה ולשמיכת השקט העוטפת את הסובב. כשהרמתי את המבט הרגשתי את המגע העדין של הרוח על פניי, את הלחלוחית בעיניי. הסתכלתי על פנסי הרחוב הכתומים וחשתי שלראשונה הם שוטפים אותי באור רך, שונה. כמו ניערו מעליהם פירורי אור כתומים. הכל נהייה יפה. לפני בשדרה ניצבו זוג עצים ובהתרגשות עיניי נעו על הצמרת הדלילה שלהם ועל מסלולי ענפיהם המתפצלים. הסתכלתי על סידור הרכבים המחנים ברחוב מסביב. כיצד הסדר משובץ באי-סדר. כל רכב נצמד בזוית וקירבה שונה למדרכה ולשכנו. כל אבן במדרכה מוקפדת, נבדלת ושונה מאחותה. עיניי עקבו אחר צנרות מי גשמים בפיתולם מטה מגגות הבתים. הבחנתי בכתמי מים, קילופי טייח, תפזורות של שיחים, דבוקות של בתים, מסעות עננים וורודים על פני שמיים שחורים-כחולים. הכאוס שלט בכל ועם זאת היה סדר והגיון פלאי. הכול נמזג לכדי סימפוניה דיס-הרמונית ובוא בעת מדויקת של טבע ואדם. מצד אחד האי-סדר של כל פריט לעומת כל שאר הפריטים שנלחצים מצידיו ומצד שני הנוכחות האנושית, ההקפדה, תשומת הלב והחלחול הפרקטאלי בכל דבר בפני עצמו. פעם האדם כובש את הטבע ופעם הטבע בוקע מבין שתי אבני מדרכה. התמוגגתי מפליאה והתרגשות. הכול היה בדיוק במקום שלו, לא הייתה אפשרות אחרת. ספגתי את מלוא החוויה של הימצאות בכאן ובעכשיו ללא טרטור המחשבות. לרגע אחד הייתי ותו לא. מתוך-כך השתתפתי בסובב, לא הייתי עוד זר בעולם. כמו התעוררתי ונמלאתי תוכן, שקט ואהבה לכלל היצירה האדירה שרקומה סביבי. אהבה למציאות, להווית הרגע, לטבע ולאדם.

מיותר לציין שתחושת המועקה לא עזבה אותי לחלוטין אך היא הגיעה למלוא נומך קומתה. קיבלתי תזכורת נפלאה שהיא רק אחת מיני תחושות רבות אותם אני מחזיק בכל עת; אני בוחר על מי מהן להתמקד בכל זמן ועד כמה אני כפוף אליהן מבחינת הרגשות שהן מעלות אצלי והמחשבות בהן אני מתגלגל לאורן. גם הבנתי שלפעמים אם נשארים איתם הם מקבלות פרופורציה. וכמו כל דבר אחר בחיים גם התחושות שלי ארעיות, הן אינן יכולות להתקיים בי לנצח ממש כפי שאני עצמי, ההרים, העולם, השמש והזמן - כולם ארעיים. הכול בר-חלוף. איפשהו מתוך החוויה הנפלאה הזו הבנתי לרגע קט שלהגיב רק מתוך תחושה קשה כזו, כלומר להיות כפוף לה בחושבי שהיא הדבר היחיד שחי בתוכי, תהייה טעות ובזבוז של רגע וחסד.

[2007]