"נדא! אנחנו נוסעות לג'נין מחר", כך העיר אותי משינה קולה של סבתא שלי בשבוע שעבר, מתקשרת אליי בסביבות 11 בלילה. "ג'נין?", הופתעתי. "כן, ג'נין, רצית לבוא לא?", תהתה. איזה זיכרון יש לסבתא שלי. היא לא שוכחת כלום. נזכרתי שאמרתי לה לא מזמן בצחוק שאני רוצה להתלוות אליה כשתיסע לג'נין. עכשיו העניין רציני, לא יכולתי לסרב לה, או בואו נגיד שאין לי שום סיבה לסרב. אך היה לי קשה להירדם אחר כך.

התעוררתי מוקדם בבוקר. בחמש וחצי. התפללתי. הפעם התפללתי פעמיים, תפילת הבוקר, ועוד תפילה לדרך, כי בכל זאת, אנחנו נוסעות לחוץ לשטחי המדינה, כביכול.

בשש וחצי בדיוק הייתי ליד הבנק. כפי שהבטחתי לסבתא. עשרות אנשים, בעיקר נשים חיכו שם. חיפשתי את סבתא, הבנתי שיהיה לי קשה למצוא אותה. היא נמוכה יחסית לנשים האחרות שעמדו שם. "הנה היא", אמרתי בלבי, ונדחפתי בין שתי נשים שמנות. אני מזהה אותה מהתיק הצבעוני שלה. "סבתא! אני כאן", קראתי לעברה. "חביבתי!", אמרה בהתרגשות. התקרבתי אליה מהר והיא חיבקה אותי חזק. לא עבר הרבה זמן והאוטובוס הגיע. נסענו במשך שעתיים. עברנו דרך מחסומים, עליות, מורדות, דרכים מקורצפות. לאורך כל הדרך, סבתא הסתכלה הרבה בתשוקה מעבר לחלון.

הגענו. "בשתיים כולם באותה נקודה, כאן, בבקשה להגיע בזמן, אם קורה משהו יש לכם את מספר הפלאפון שלי". צעק מארגן הנסיעה לעבר האנשים שנדחפו למטה בזריזות, שלא יפספסו חלילה את השוק. כי מזה כמה חודשים הפכה ג'נין למוקד עליה לרגל, או במילים אחרות, מוקד עליה לקניות.

הורידו אותנו בלב השוק בג'נין. "4 זוגות גרביים בעשרה שקלים", חיכה לנו ילד בן 10 אולי, ברגע שירדנו מהאוטובוס. "שוקראן חביבי", סבתא אמרה בעדינות. והמשיכה ללכת ואני אחריה. בגדים, ממתקים, תכשיטים, מטפחות, הכל בזול, הכל מפתה והכל מושך. רק שסבתא, הפצירה בי להזדרז כל פעם שעמדתי ליד משהו לקנות, "לא לזה באנו", אמרה בנימה אסרטיבית כזאת. נכון! לא לזה באנו, במקום להביא ארבעה תיקים ריקים ולמלא אותם בקניות, סבתא סחבה איתה ארבעה תיקים מלאים במתנות, בבישולים ובממתקים שהכינה בעצמה. איך לא? והפעם האחרונה שבה היא ראתה את בניה החורגים של דודתה הייתה לפני כשנה וחצי, כאשר היא נפטרה.

מהשוק עלינו למונית. חמש דקות לקח לנו להגיע למחנה הפליטים-ג'נין. חמש דקות שבהן הנהג לא הפסיק לתחקר אותנו. "מאיפה באתם?, למה באתם?, למי באתם? אתם תמיד באים לכאן כדי לחפש את הזול, אבל שום דבר לא מוצא חן בעיניכם, תמיד רוצים מחירים זולים יותר, למרות שאתם לא חולמים על המחירים שאנו מציעים כאן". הייתי משוכנעת שהוא מקשקש. לכן, הרגשתי הקלה מסוימת כשירדנו מהמונית.

המחנה לא השתנה הרבה מאז שהייתי בו בפעם האחרונה. עמדנו לרגע. כל הבתים נראו אותו דבר, כמעט. בית על גבי בית, צפופים צפופים כמו סרדין. דחוסים בסמטאות חלקן מבטון וחלקן מאספלט או עפר. אותן מדרגות הבנויות באקראיות, שלרגע נראות אינסופיות. אותם קירות שנצבעו כנראה בשאריות של צבעים. נדמה היה שהילדים שרצו בדרכי המחנה לא גדלו מאז.

סבתא עמדה ליד הבית של קרוביה וחיכתה, בלי להגיד מילה. רק האינטואיציה עבדה אצלה. לפתע הגיח מהמדרגות גבר בשנות ה-30 לחייו, "אהלין, אהלין וסהלין", הוא רץ לעברנו, "יא עומרי, אשתקתלקו, התגעגעתי". סבתא לא יכלה להסתיר את קולה החנוק ואת המרות. זה היה מוחמד. בנה החורג של דודתה של סבתא. היא ובעלה פלטו מפרדיס לג'נין ב-48.

נכנסו לבית שלהם, קיבלו אותנו שני אחיו, ונשותיהם, ועוד כ-10 ילדים קטנים. שלושת האחים נשואים לשלוש האחיות. סבתא חיבקה ונישקה את כולם, ומימרה בבכי.

ישבנו בחדר קטן על מזרונים על הרצפה. הגישו לנו כיבוד צנוע ופשוט. הם היו לחוצים, לא בטוחים, לא מבינים. כל פעם מישהו אחר יצא. כנראה שהם התייעצו לגבי משהו, הן נראו כמו משפחה לכודה. סבתא סיפרה לי שהם ממש עניים, ושאנחנו לא צריכים להישאר הרבה זמן אצלם כדי לא להכביד עליהם.

סבתא סיפרה להם על החיים היפים בארץ. על הנסיעות. על העושר והאושר, על החיים הנוחים. ואולי בלי שתרגיש היא עוררה את תחושת החוסר שיש להם. אפשר היה לראות את זה במבטיהם. בפקיחת עיניהם, בתזוזות הלא נוחות.

אחרי שעתיים, סבתא רצתה שנלך. הם לא. הם סגרו את הדלת, ונשבעו שלא נצא מביתם בלי שנאכל צהריים. סבתא סירבה שוב ושוב. אך הם היו יותר נחושים. ראיתי אחד מהבנים מתגנב למטבח ליד החדר שישבנו בו, כשבידיו הרבה שקיות. אחרי כמה דקות הריח של האוכל כיסה את המקום, היה ריח נהדר במיוחד. וסבתא עדיין נחושה שנלך. אחת הבנות כיסתה את הרצפה בנייר עיתונים כדי להניח את הארוחה. בעלה הגיע מכיוון המטבח כשבידו מפה חדשה, "אפשר להוריד את הנייר, קניתי את זה". עכשיו אני נחושה להישאר יותר. אמרתי בלבי, שאם יש משהו טוב שסבתא יכולה לעשות למשפחה הזאת, זה שנישאר ונאכל איתם. זה היה בשבילם כמו חלום שאם יתגשם, הם לא ירצו שום דבר אחר. ואכן זה מה שקרה.

בשבת כאמור היה היום הראשון בחודש רמדאן. החודש שבו כל המשפחה מתאספת סביב שולחן אחד. החודש שבו צמים כל יום מעלות השחר ועד שקיעת השמש. החודש שבו מכינים אוכל מגוונים שונים, האוכל הכי טעים, הממתקים הכי משובחים.

אתמול אני בישלתי. אומרים שאני מבשלת טוב. רק שבמשך השעות הארוכות בהן הייתי עסוקה במטבח, לא הרפו ממני המראות של "ילדי המחנה" -קראתי להם- מסתערים על הבשר הטרי, שהונח על המפה החדשה, ודוחפים לפיותיהם את האוכל, כמו שמעולם לא אכלו, כשקולו של המואזין נשמע רחוק, קורא לתפילת הצהריים. אני בטוחה שהם אספו את כל הכסף שהיה להם בבית כדי להאכיל אותנו. אלה אנשים עם גאווה.

חשבתי כמה החיים שלנו קלים יחסית אליהם, ואנחנו תמיד מתבכיינים, תמיד רוצים עוד, תמיד רוצים יותר. הרגשה רעה הייתה לי ביום הראשון, גם כאשר הנחנו את האוכל על השולחן, והתיישבתי עם המשפחה לאכול. זה אמור להיות הרגע הכי שמח. לא היה חסר בשר, אורז מרקים סלטים. כולם חיקו בהתלהבות לטיפת המים הראשונה שתיכנס להם לגרון. אני חשבתי איך לאכול בעוד שאי שם במחנה הפליטים לא אוכלים כמונו.

הגיע הרגע. רגע שבירת הצום. ברגע שהמואזין קרא אללאהו אכבר, הכל היה שקט. אפשר היה לשמוע רק את הכפיות מתקתקות בתוך הצלחות. ואני, אני לא חסכתי. אכלתי. אכלתי כמו שמעולם לא אכלתי.