לפני שבוע או שבועיים שמענו את הרב עובדיה מצהיר חגיגית שהתלמידים החילוניים הם טיפשים ומטומטמים שלא יודעים אפילו מה זה ברכת המזון. יש לנו כאן ציבור שלם שנוהה אחרי מוצא פיו של הרב. יש לנו כאן ציבור מסורתי וחצי מסורתי גדול, שבטוח כמו הרב, שלימוד התורה, וידיעת ברכת המזון, הם ערובה להקלה בעונש, והם בטח יותר חשובים בחיים מידיעת ספרות או מתמטיקה. וחוק נהרי מנציח את המגמה הזו, זה פשוט לא יאמן, העברת מיליוני שקלים לחינוך החרדי ולמוסדות של ש"ס במסגרת חוק נהרי היה הדבר הראשון שמועצת העיר אשררה כאן עם כניסתה לתפקיד. וזו לא בעיה רק של האתיופים שמורידים את אחוז ההצלחה בבחינות הבגרות. האתיופים כאן הם בסדר גמור. הבעיה כאן היא עם המנטאליות המזרחית. יש כאן יותר מדי אנשים שלא מצליחים לעקור מהשורש את השפעות האיסלם. כל תרבות הבאבות, תמונות הצדיקים, קברי הצדיקים, המים הקדושים, שרפת הנרות, והמטיפים לחזרה בתשובה, שמגלגלת מיליוני שקלים בשנה, היא רעה חולה, שאין בינה לבין היהדות כמעט שום דבר. ושהמרחק שלה מגנבת מאה ששים מגבות מבית מלון באילת, לכישלון וודאיי בבחינות הבגרות, הוא לא גדול. חוסר הכבוד והערכה לציבור החילוני וללימודי החול, שהם שומעים כהטפות מפי הרב, מכשיר בעיניהם את שתי התופעות האלה. אחד הסוציולוגים שניסה להסביר את עליית הימין או את התחזקות הדת במדינות נכשלות דיבר על המשבר הנפשי שעובר על האדם שהערכה העצמית שלו שרויה בשפל המדרגה, וככה הוא כתב "ככל שיש לאדם פחות הצדקה לטעון לעליונות אישיותו. כך גוברת נטייתו לטעון לעליונות דתו גזעו והשקפתו הקדושה" מדגרות האיסלם פורחות באווירה של משבר מתמשך. בשביל הערבים הדת היא מקלט בטוח. הידיעה שאלוהים עומד לצידם היא הדבר היחיד שמחזיר להם את כבודם האבוד כבני אדם. הערבים מצד אחד רואים בהתערטלות מהחומר, בעוני, ובהסתפקות במועט, אידיאל. ומצד שני הם צריכים את הדת כדי לתחזק כל הזמן את האידיאל הזה תחת הסיסמא "אנחנו דפוקים אז מותר לנו הכול" והשקפת העולם הזו חלחלה וחדרה גם ליהדות. אחד המבחנים להגדרת מצב סוציו אקונומי הוא האחוז היחסי שהמשפחה מוציאה על אוכל ועל השכלה. יש לנו כאן משפחות קשות יום שממלאות עגלות לעייפה במרכולים, אבל האחוז שהם מוצאים על השכלה שואף לאפס. מבחינתם שהעירייה או המדינה ישברו את הראש. ההשכלה של ילדיהם זו לא בעיה שלהם. למצב כזה אנחנו קוראים תרבות עוני. ועני ביהדות בניגוד לאיסלם חשוב כמת. אישה אחת שהכרתי, התחתנה עם בחור ישיבה, בן הנין של קדוש מרוקאי מפורסם. באתי לבקר אותם בירושלים. זה היה בסכות. הוא וחבריו ישבו בסוכה, שתו לשכרה ושרו שירי חג, ואילו הרעיה הצעירה עמדה בפתח, בראש מושפל ושרתה אותם בהכנעה, "אנחנו העם הנבחר וכל האחרים הם בהמות" התהדר לפני החתן הטרי. הזדעזעתי לא האמנתי שאני רואה מה שאני רואה ושומע מה שאני שומע. "אבל אתה חי מנדבות" אמרתי לו "מאיפה כל הגאווה הזו"? זה הרי לא יהדות. קירבת האל לא צריכה להעניק למאמין את הפריבילגיה ללגלג ולזלזל בכל מי שאינו מאמין. רק האסלאם נוהג כך. הקיצוניות הדתית הזו פשטה אפילו לתוך הציונית הדתית, רחמנא ליצלן. מזל שאצלם לימודי החול הם ערך מקודש. מישהו סיפר לי שבבני עקיבא בנתניה החליפו את המנהל והמורים החרדים רק לאחר שהרבנים החרדים פסלו את הגיורים של הרב דרוקמן. ושלפני שנים רבות רבות במפגשי ערב שישי בכפר הרוא"ה היו הבנות והבנים "שומרים נגיעה", אבל נוהגים לרקוד באותו חדר. ואילו בנתניה, היו בני הנוער נוהגים בשבת לאחר תפילת שחרית, לרדת לרחוץ בים. וזה לא היה בגלל שהם לא ידעו את ההלכה. הם פשוט לא היו פנאטים. אבל היום תשעים אחוז מהדתיים בטוחים שכשרות ה"בד"ץ" מקרבת אותם לקב"ה יותר מ"כשרות ישראל". בבני עקיבא עד חצות היום לומדים למודי קודש. ומחצות היום לימודי חול. ואחוז הזכאים שם לתעודת בגרות הוא מהגבוהים כאן. עכשיו תארו לעצמכם. מה היה קורה אם זה היה הפוך ולימודי חול הם היו לומדים בבוקר, כשהמוח רענן ולא עייף. אבל גם ככה ישיבת בני עקיבא היא העידית שבעידית ובוגריה הם האליטה שבאליטה. והרב שוורץ הוא דוגמא ומופת למחנך שראוי לקבל כאן את פרס החינוך. אבל המזרחיים של ש"ס מתחזקים כאן כל הזמן את תחושת הקיפוח על אש קטנה. זה הנשק הכי יעיל שלהם לצבור הון פוליטי. כשהשר ישי פנה לנשיא וביקש חנינה לבינזרי בגלל שהוא מזרחי. הוא ידע שהוא מנגן על המיתר הנכון. אין דבר יותר נוח מאשר לטפול רגשות אשמה על הזולת כדי לזכות בהטבות ופריבילגיות הציבור המזרחי כאן הוא בבחינת נוכח נפקד. שמונים שנה מאז היווסדה לא היה כאן אף פעם ראש עיר מזרחי. כשציינו כאן בהיכל שמונים שנה לנתניה עם יוסי אלפי. לא היה בין מספרי הסיפורים אפילו מזרחי אחד. היה שפיגל היה ברקוביץ היה פיירברג היה שלוימל'ה בר שביט. אבל לא היה אפילו מרוקאי טרבלסי או תימני אחד לרפואה. והעיראקי היחיד היה מנחה התוכנית יוסי אלפי. וזה די מוזר. מפני שנתניה נחשבת כמעוז הטריפוליטאים בארץ. זוהי קהילה מפוארת ששמרה על יהדותה בתנאים הכי קשים. בכיר בניה בנתניה הוא הטייקון יצחק תשובה שהגיע לכאן עם משפחתו ב48 כשהיה בן חצי שנה, ובכול זאת המוזיאון למורשת יהדות לוב הוקם באור יהודה ולא בנתניה. שזה עוד משהו שמלמד על היחס של ראשי העיר לדורותיהם לנושא התרבות. ואחר כך עוד מתפלאים שאחוז הזכאים לבחינות בגרות נע כאן רק סביב ה55% |