כותרות TheMarker >
    ';
    0

    הגיבן הקדוש- מתוך ים של דמעות-הרב קרליבך-ישעיהו גלינסקי

    3 תגובות   יום שני, 24/8/09, 10:49

     http://video.google.com/videoplay?docid=1966663787958160706#

     

     

     

    כשאתה אוהב אדם שדעותיו שונות מדעותיך אינך נעשה פחות מיוחד ופחות יהודי. אדרבה, אתה נעשה יותר מיוחד ויותר יהודי
    http://www.2all.co.il/web/Sites/michal_halevy/PAGE49.asp

     

     

     

    http://www.yshron.org.il/tora/p_show.asp?id=12154

     

    http://www.google.co.il/search?hl=iw&source=hp&q=%D7%94%D7%92%D7%99%D7%91%D7%9F+%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9&meta=&aq=f&oq=

     

    לכבוד היארצייט של הפיאסצ'נה רבי זצוק"ל
     

    הגיבן הקדוש 

    אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה לו בית ספר שלמדו בו אלפי ילדים, והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה בשנת 1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "אש קודש", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.

    כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

    אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אבל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליכם."

    הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן, אני מפיאסצ'נה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצ'נה! שאלתי אם ראה אי פעם את רבי קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, האדמו"ר מפיאסצ'נה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה נלקחתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק, שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."

    הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

    אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצ'נה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."

    הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"

    "כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"

    ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה  לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו, 

    לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"

    "אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."

    אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא היתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי שר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הסעודה הוא אמר דברי תורה - בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו."

    נאנח הגיבן: "אתה יודע, הורי אינם, כל משפחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ – לבדי, ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, תזכרו, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."

    הוא הסתכל בעיני במבט ישיר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לשני ושואל: "למה אתה בוכה?" והם היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם ובוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כח ליום הבא.

    "כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי, שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל-אביב, ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי ליכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"

    הוא התבונן בי שוב זמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

    והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

    היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל-אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש. לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה, אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."

    אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?" התשובה היא, שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.




    דווח על תוכן פוגעני

    דופו


    ''מחובר נשלח ב-22/10/2009 16:13לינק ישיר שמחת תורה בגטו וורשה
     

    ''
    מאת: רבינו שלמה קרליבך זצ"ל


    "אנו אומרים בהגדה של פסח: מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים… כל אותו הלילה. 
    אצלי ואצלכם בטח גם כן, איך עושים יהודים טובים, איך מחנכים ילדים? כמובן, הרבה לימוד. אבל עוד לפני הלימוד "היו מספרים כל אותו הלילה" 
    החינוך מתחיל עם סיפורים. רק עם סיפורים. 

    את הסיפור הזה זכיתי לשמוע מפי יהודי שזכה להישאר בחיים אחרי השואה.

    זה היה שמחת תורה האחרון בגטו וורשה. כולם היו חצי מתים. כולם היו שברי שברים. מי יש לו כוח רקוד בשמחת תורה?
    וגם היה אסור לרקוד. הם, ימח שמם, הכריזו: מי שרוקד בשמחת תורה יענישו אותו. אבל מי רוצה לרקוד…

    אבל רבנו הקדוש מפיאסצ'נה, הוא אמר לכולם שהוא מצא איזה מרתף, תחת בית חרב לגמרי, שם יש מקום בשביל חמשת אלפים, והוא מזמין את כולם להקפות בשמחת תורה.
    אתם יודעים, רבותיי, אצל הרבה צדיקים כל החסידים רקדו, אבל בקוז'ניץ (וגם בצאנז) – רק הרבי רוקד. רק הרבי רוקד…
    אבל, גוואלד, כשרואים את הרבי רוקד, הוא מעלה את הנשמה שלך למקום שלא היית מגיע עם הריקודים שלך.

    והיהודי מספר: אני באתי למרתף, בליל שמחת תורה. ואתם חושבים שהיו שם חמשת אלפים? היו שם עשרים אלף…צפופים, מה שעוד לא היה אף פעם. וכל אחד מספר לשני מי מת, מי לא מת, מי חצי מת, מי רבע מת, את מי לקחו לאושוויץ, מי חולה, כל מיני דברים רעים… 

    ואני חשבתי לעצמי, בשביל מה באתי, בשביל לשמוע את זה?! יש לי מספיק בבית…
    וגם אגיד לכם את האמת, אני לא מאמין באלוקים. אני כבר הפסקתי להאמין בתורה, אז מה באתי כאן לרקוד עם התורה?
    כמעט רציתי כבר לצאת אבל לא יכולתי…

    בינתיים כבר יצא הקול שהרבי לא בא. ביום שני של חג הסוכות, נעבעך, הרגו את הבן הגדול שלו, רבי אלימלך. הרבי לא יכול לבוא לרקוד.
    -    כן, כן, הוא בא.
    אחד אומר הוא לא בא, אחד אומר הוא בא…
    אחרי כמה דקות שוב מישהו אומר שהרבי בטח לא יבוא, בהושענא רבה הרגו גם את אשתו, וגם את כלתו, אשתו של בנו הקדוש רבי אלימלך. הוא בטח לא יבוא.

    -לא, לא, הוא כן בא. הוא לא בא. הוא כן בא…

    בינתיים אנחנו בגיהינום הכי תחתון. מלא ייאוש. ממש ייאוש, כמו שאף פעם לא היה בעולם…

    פתאום נפתחה הדלת. רבנו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן, שמו הקדוש, יהי זכרו ברוך, נכנס למרתף והתחיל לשיר (בניגון של יום טוב):
    "ברכו את ה' המבורך".

    אני נשבע לך, באותו הרגע הוא הדליק את הנשמות שלנו. כולנו כאיש אחד היינו מוכנים למסור את נפשנו למען הקדוש ברוך הוא ולמען עם ישראל.
    אני האמנתי בכל מילה שכתובה בתורה.
    וכולנו כאיש אחד ענינו:

    "ברוך ה' המבורך לעולם ועד"

    אתם שומעים, היה פעם יהודי אחד, רבי קלונימוס קלמן, שהוא לקח אלפי נשמות מעמקי השאול, ותוך שניה העלה אותם עד שמי שמיים…



    דדווח על תוכן פוגעני

    דופו


    ''מחובר נשלח ב-22/10/2009 16:16לינק ישיר והנה תמונתו של הרבי נ"ע
     

    ''

     

     

     

    קצת לפני ראש השנה ,מחשבות רבות מתחרות ביניהן,על אחת מהן ברצוני לשתף אתכן.הבטיחו לי שאתם מפה הולכים לחנות דיסקים וקלטות מבררים על הדיסק סיפורי קרליבך "ים של דמעות "ושם בין היתר מופיע הסיפור המצמרר הזה שנקרא "הגיבן הקדוש"

    הוא אמנם התפרסם באחד הבלוגים אך לשמוע אותו זה ממש מרגש.היו רגעי משבר בחיי שממש עיניי דמעו והכח להמשיך הלאה נבע מהאזנה לקולו המרגיע והאוהב באמת של רבינו שלמה.אז הנה הסיפור

    רבי מרדכי גפני

    הגיבן הקדוש The Holy Hunchback

     

    התפרסם ב"חיים אחרים" יולי 2004

     

    שמעתי לראשונה את סיפורו של הגיבן הקרוש בתכנית רדיו שהגשתי בירושלים. האורחות שלי באותה תכנית היו שתי נשים נפלאות, אילנה ודרי, שבמהלך הזמן הפכו להיות אחיותיי. דרי סיפרה לי את הסיפור על אביה, שלמה קרליבך, זמר עם בעל נפש יפה ומורה מואר. כדי לכבד אותה ואותו, אספר את הסיפור כפי שסיפר אותו לה:

     

    אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה קלונימוס קלמן, הרבי מפיאסצנה (Piaseczno) היה קלונימוס קלמן, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה לו בית ספר שלמרדו בו אלפי ילדים והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה ב-1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "האש הקדושה", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.

     

    כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

     

    אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אהל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליך."

     

    הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן אני מפיאסצנה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצנה! שאלתי אם ראה אי פעם את קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, הרבי מפיאסצנה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה הלכתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."

     

    הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

     

    אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצנה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."

     

    הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"

     

    "כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"

     

    ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה  לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו, לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"

     

    אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."

     

    אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא הייתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי ש שיר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הארוחה הוא אמר דברי תורה בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביות בעולם הוא לעשות טוב למישהו."

     

    נאנח הגיבן: "אתה יודה, הורי אינם, כל משחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ לבדי ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."

     

    הוא הישיר מבט אל עיני: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כוח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לאחר ושואל: "למה אתה בוכה?" והן היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם והוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כוח ליום הבא.

     

    "כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל אביב ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי ליכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"

     

    הוא התבונן בי שוב לזמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

     

    והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

     

    היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש. לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."

     

    אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?". התשובה היא שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.

      

    ____________

    רבי מרדכי גפני אימייל rmgafni "at" netvision.net.il

    (replace "at" with @ to avoid spam

     הנה קולו של רבי שלמה

     http://video.google.com/videoplay?docid=1966663787958160706

     

    http://www.google.co.il/search?hl=iw&q=%D7%94%D7%92%D7%99%D7%91%D7%9F+%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9&meta=

     

     http://cafe.themarker.com/view.php?t=11525

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל