הפורענות של השבועות האחרונים שוטפת אותנו ללא הרף, ולפני שאנו מספיקים לעכל גל אחד כבר מגיח לו הגל הבא. האם זוהי השתלשלות מקרית ותקופתית או שמא באמת, כפי שמנסים לשוות לה, מדובר במעין קפיצת מדרגה של החברה שלנו, שלנו כבני אנוש? אך לא על הפורענות הזו רציתי לכתוב, שהרי עליה נכתב בימים אלו די והותר.
רציתי להתייחס דווקא אל אחד מקורבנותיה- כאשר אדם מסיים את חייו באופן טראגי, לאו דווקא אדם מפורסם, הוא בדרך כלל זוכה להתייחסות בתקשורת, מעבר למקרה עצמו. חברים מספרים עליו, מכרים מזדעזעים מהאובדן,בני משפחה מלווים אותו וממאנים להיפרד. נראה כי התייחסות התקשורת אל אותו אדם היא לאו דווקא פועל יוצא של ייחודיות המקרה הטראגי לו הוא היה קורבן אלא יותר של מעמדו של הקורבן בקרב החברה שלנו.
עיון מסוים בדיווחי התקשורת מראה כי ליאונרד קרפ למשל זכה להתייחסות רבה- שני הגורמים הנ"ל פעלו בהתייחסות הזו: הן האופן הייחודי והמזעזע בו סיים קרפ את חייו והן העובדה שהיו לו חברים ומכרים רבים, משפחה מלוכדת ואולי גם העובדה שהוא ומשפחתו התגוררו בצפון ת"א ובכך ייצגו למעשה השתייכות למעמד מסוים, העומדת בסתירה מוחלטת לאופן החולני בו הוא נרצח, בדיוק באותו אזור בו התגורר.
המקרה הנוסף שהחשיפה שלו התרחשה באותו השבוע בו ארע הלינץ' המזעזע הנו פרשת הרצח הכפול וביתור הגופות של ביאטריס ודניס רודוב, ע"י בן זוגה לשעבר של האם. גם כאן מדובר מן הסתם במקרה מזעזע, אחד המזעזעים ביותר שהתרחשו כאן בשנים האחרונות ובכלל...ובכל זאת- מעיון בדיווחי התקשורת באינטרנט לא יכולתי שלא להבחין בכך כי הדיווחים, רובם ככולם, עוסקים בפרטי הפרשה עצמה (מציאת הגופות בפח ובנחל אלכסנדר, עבודת המשטרה בפיענוח המקרה וכדומה) וברוצח המטורף. כמעט ולא הייתה התייחסות לקורבנות, לאם ולבתה. משהו בתמונה היחידה שלהן שפורסמה,כשהן מחובקות ביחד, ובמידע המועט שתיאר אותן רמז לי כי הן חיו כאן בארץ בבדידות, ללא קרובי משפחה או חברים קרובים. משהו בפניה של הבת, במבטה הכמו עצוב, נטע בי את התחושה העצובה כי יתכן והיא הייתה אדם בודד וכי מלבד אמה לא היו לה אנשים קרובים אחרים.
בסופו של דבר הצלחתי לאתר תיאור מפורט וממצה של חייה של דניס, לא מהכתבות עצמן אלא ממספר תגובות לאחת הכתבות האלו- מספר אנשים שיצא להם ללמוד עם דניס בביה"ס או לעבוד עמה בעבר סיפרו עליה בצער רב: אחד תיאר אותה כאישה שקטה,רצינית, מאוד ביתית,מחוברת לאמה ומאוד אינטלגנטית, וגם טען כי התיאור היבש שלה בתקשורת כאורזת חבילות (היא עבדה בסופר גדול) עושה עמה עוול, כיוון שהיא הייתה בעלת אינטלגנציה גבוהה בהרבה מן הממוצע, ובקלות יכלה להיהפך למהנדסת בהיי-טק. אחד אחר זכר אותה בתור אדם חם,לבבי,נעים וחייכן. מישהי זכרה אותה כאחת חביבה ועדינה שעזרה לכולם ותהתה כיצד זה שעם האינטלגנציה שלה היא לא הפכה למהנדסת או רופאה ומה בכלל הביא אותן להתחבר לרוצח. נראה כי התגובה המרגשת מכולן הייתה ממגיבה אלמונית שעבדה עמה כקופאית ותיארה בעצב רב את היותה של דניס אדם חביב ומצחיק, קצת אקצנטרית ומתבודדת ותיארה אותה כ"סוג של חיה פצועה שרק צריך לחבק ולהבין..."
האמת היא שכל התיאורים האלו, מפי אלו שהכירו אותה, לא היו מפתיעים כיוון שמאותה תמונה בודדת שפורסמה בידיעות על הרצח הכפול, עולה בדיוק התחושה הזו של אדם חכם מאוד, שקט,מופנם וסגור ומצד שני-טוב לב, עדין ומתחשב. כל התגובות האלו לא הצליחו להבין את הקשר שבין החיים השקטים והנעימים של השתיים לבין הרצח המתועב. ובאמת שאי אפשר להבין.
זו לא הפעם הראשונה שבה אדם נחבא אל הכלים כמו דניס זוכה להכרה מסוימת רק לאחר מותו הטראגי- בגלי הפיגועים שהיו לפני מספר שנים היו גם מספר קורבנות כאלו, של אנשים מופנמים, מתבודדים,אאוטסיידרים שאולי לא הצליחו למצוא את מקומם בחברה, בתכתיביה ובכל זאת הפנים שלהם בתמונות העיתונים ובאינטרנט שידרו המון חום וטוב לב- עד היום למשל אני זוכר אדם אחד שתואר בדיוק ככזה, בודד וטוב לב, והיה נוהג לתופף בדרבוקה מדי סוף שבוע בחוף התופים. הוא נרצח בפיגוע הדולפינריום. איני זוכר את שמו אך למרות השנים שחלפו מאז אני עדיין זוכר את תווי פניו בעיתון. כך גם אדם נוסף שנחשב בעיני הבריות לאקצנטרי ומתבודד, ונהג לגדל בביתו המון ציפורים עד שסיים את חייו בפיגוע הכפול בבאר שבע.
איני יודע אם זה רק אני, שאנשים אלו דווקא נחתמים בליבו וזכרונו למשך שנים רבות.
אצלנו הרי אסון רודף אסון ומן הסתם יגיעו ויחלפו על פנינו למרבה הצער רציחות ואירועים טראגיים נוספים והקורבנות של ההווה ילכו וישכחו וייעלמו מתודעתנו. יש את אלו כמו למשל מייקל ג'קסון או דודו טופז- שחייהם המפורסמים ומותם הטראגי יותיר אותם חקוקים לנצח (במושגים שלנו) בתודעה האנושית, גם אם חייהם היו מאוד שנויים במחלוקת. ישנם אלו שפשוט זכו למשפחה גדולה וחברים ומכרים רבים,כך שלאחר מותם הם עדיין יחיו בזכרונותיהם של אנשים לא מעטים. ויש את אלו שחיו, בין אם מרצון ובין אם מחוסר ברירה בבדידות חברתית, בדידות אנושית וגם המהות שלהם תישאר כך לאחר מותם- נשכחת ועזובה.
בנוגע לדניס הרי שהנחמה היחידה היא, עבורי לפחות, שככל הנראה (לפי התיאורים של אלו שהכירו אותה) היא כן הייתה שלמה עם חייה ועם הבדידות שלה והצליחה לחיות חיים מלאי נתינה וחסד. ואולי גם העובדה המשמחת (היחידה בכל הסיפור הכואב הזה) שכן יש מתי מעט כאלו שזוכרים אותה ומוקירים אותה, גם אלו שהכירו אותה בעבר הרחוק.
ואולי, אם רוצים, אפשר לדמיין נחמה נוספת- אפשר לדמיין כי אנשים כאלו, כמו דניס, לא היו בני אדם רגילים. אפשר לדמיין שאולי בעצם הם היו מעין מלאכים,שנשלחו אל האדמה הזו כדי להביט מרחוק עלינו, על בני האדם, על האהבות שלנו, האכזבות, הכעסים והרצונות. אולי זה יסביר לנו למשל כיצד זה שאדם חכם כמוה מעדיף לעבוד כקופאי בסופר (שהרי דווקא שם ניתן לו להביט על פני אלפי האנשים העוברים על פניו מדי יום) ואינו מנסה להקים תא משפחתי ולהשיג מעמד חברתי, כפי שהחברה האנושית שלנו כל כך רגילה ומצפה מאנשים לעשות... מלאכים כאלו שנשלחו אל האדמה כדי לגעת בנו, להחדיר בנו איזה ניצוץ אלוהי שכבר מזמן שכחנו מקיומו, בתוך כל המירוץ הזה של רדיפת פירסום, עושר או מעמד.
וכשהם מסיימים את תפקידם הם פשוט עוזבים.
קל לבטל זאת כפנטזיה שבאה מתוך אי יכולת להתמודד עם כל האכזריות והרוע הבלתי נתפסים האלו שאופפים אותנו מכל עבר, ובכל זאת הנחמה הזו מצליחה להסביר לי מדוע נטיית הלב היא לזכור דווקא אותם, את אלו הבודדים,טובי הלב, העדינים, כמו דניס וכמו נוספים בדומה לה, שהחברה שלנו לא ממש שמה לב לקיומם בעודם בחיים וככל הנראה לא תזכור אותם גם לאחר לכתם, אולי בדיוק משום שהם היו מחוצה לה, לחברה הזו שלנו, מביטים עלינו במבט מבין ומחוייך, ונוגעים בנו בנגיעות קטנות של טוב וחסד.
|