במסגרת פרוייקט "המשפיע האישי שלי" נבחרו 15 סטודנטים מצטיינים של המסלול האקדמי המכללה למינהל, בשיתוף פעולה עם TheMarker, להפגש ולראיין את המשפיע האישי שלהם מתוך מאה המשפיעים של TheMarker. גיא אנגל נפגש לשיחה אחד על אחד עם סטף ורטהיימר ויצא מוקסם. מדוע בחרתי לראיין את סטף ורטהיימר?
סטף ורטהיימר שייך לאותה קבוצת אנשים מצומצמת ובעלת חזון אשר הקימו את המדינה והפכו אותה למה שהיא כיום.
הוא דוגמא לכך שאין דבר העומד בפני הרצון. בשנים הראשונות העסק שלו היה ממוקם בצריף קטן והוא בנה את כל עולמו במו ידיו, בעבודה קשה והרבה התמדה עד שהגיע למקום בו הוא נמצא כיום.
למרות שהוא מכר את החברה שלו במיליארדי דולרים, הוא נותר צנוע, עם רגליים על הקרקע ומשקיע את רוב מרצו בנושאים חברתיים וקידום הפריפריה.
מעטים האנשים בישראל אשר תרמו למדינה כל כך הרבה הן מבחינה כלכלית והן חברתית ועל כך מגיע לו את כל הכבוד הראוי לו.
7 דברים שלא ידעתם על סטף ורטהיימר:
1) יש לו 300 נהגים אישיים שרק מחכים שהוא יתקשר - נהגי המוניות.
2) החלום של סטף בילדות היה להיות מציל, בעיקר בגלל הבחורות...
3) לפני שסטף יצא לדרך עצמאית הוא עבד בחברת רפא"ל, אולם פוטר לאחר תקופה קצרה מכיוון שלא היתה לו "השכלה פורמאלית".
4) הוא התחיל את העסק שלו בצריף קטן בנהריה ונהג לנסוע עם האופנוע שלו ולמכור את הסחורה בעצמו.
5) בשנות השבעים כיהן כח"כ מטעם סיעת ד"ש, אשר בן היתר הוא היה שותף להקמתה.
6) למרות שהוא חגג יום הולדת 83 לא מזמן, הוא נראה ומתנהג כמו מישהו שצעיר בכמה עשרות שנים מגילו האמיתי...
7) הוא עדיין פעיל מאוד בתחום החברתי, ואף מתכנן להקים פארק תעשייה בנצרת, בזמן הקרוב.
על המפגש:
בלילה לפני הראיון, בעודי שוכב במיטה, עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין את רגע המפגש עם סטף ורטהיימר, אחד מעשירי ישראל, אם לא הגדול מכולם.
בדמיון שלי ראיתי מכונית שחורה (אולי אפילו ממוגנת) עם חלונות כהים, נהג צמוד ועוזר אישי שמשמש כ"איש קשר" של סטף ורטהיימר לאנשים הפשוטים, וכמובן שאני בתור סטודנט במכללה למינהל, נכנס לקטגוריה הנ"ל.
בבוקר למחרת הגעתי למערכת של עיתון "דה-מרקר" כחצי שעה לפני הזמן המיועד לראיון, הרי אחרי הכל, יש לי הרגשה שהזמן של סטף קצת יותר יקר מהזמן של גיא.
מספר דקות לפני שעת ה"ש", ליסה, האחראית על הפרוייקט מטעם "דה-מרקר" אמרה לי שסטף מגיע עוד רגע ואנחנו הולכים לקבל את פניו בכניסה לבניין. ירדנו למטה ותוך כדי הליכה התחלתי לחפש את המסוק/לימוזינה/מכונית שחורה מהחלום ולא מצאתי אף אחד מהנ"ל. מה שכן ראיתי זה מונית שעומדת באמצע הכביש. רציתי לגשת לנהג ולומר לו שיפנה את הדרך, בגלל שעוד רגע מגיעה הפמלייה, ופתאום נפתחת הדלת וממנה יצא סטף ורטהיימר. לבד ללא שום עוזר אישי או נהג צמוד או חליפת מיליון דולר של ארמני, רק סטף בכבודו ובעצמו. באותו רגע נפל לי האסימון- לא מדובר בעוד אדם שעשה "מכה", וכל ייעודו מעכשיו זה לנקר עיניים לאנשים ולנפנף בכסף, הרבה כסף- אלא מדובר באדם שנשאר צנוע, עם רגליים על הקרקע, שאם הייתי רואה אותו ברחוב אולי אפילו הייתי יכול לחשוב בטעות שמדובר באיזה סבא נחמד, ממוצע משהו לא יותר. הלכנו לחדר של הראיון והיו לנו כמה דקות "לשרוף" עד תחילת הראיון ועד שמסדרים את המצלמה. לשנייה אפילו לא היתה שתיקה מביכה. יותר מזה, סטף החל להתעניין בחיים האישיים שלנו – למשל, מה אני לומד במכללה ועושה בחיים, הוא גם דיבר עם נועה הדוברת של המכללה על מהות הפרוייקט ולבסוף הוא הספיק אפילו לדבר על אופרה עם הצלמת של "דה-מרקר" .
לאורך כל הראיון שארך בסביבות השעה, היתה אווירה מצוינת. כל הדיבורים היו בגובה העיניים, צחקנו הרבה ובעיקר הבנו שלא מדובר בעוד איש עסקים מוצלח, שהרוויח הרבה כסף.
כבר לפני שנים רבות סטף יכול היה לצאת לפנסיה ו"לחיות את החלום", אולם הוא בחר להקדיש את רוב זמנו לנושאים חברתיים- קידום אוכלוסיות חלשות, הקמת ישובים ופארקי תעשיות בפריפריה, בניית בתי ספר מקצועיים לנוער שנפלט ממסגרות אחרות, והחזון העיקרי שלו הוא קידום הגליל, אכלוסו, ובנייתו לדורות הבאים.
אם יש דבר אחד מרכזי, שסטף חזר עליו לא פעם ולא פעמיים, זה שכל תרבות הלימודים הינה לקויה ושאנשים הפכו להיות מפונקים ופוחדים "ללכלך את הידיים".
כולם רוצים לנהל, לעסוק בהיי-טק, לשבת במשרד יפה וכו', אולם העבודה האמיתית שצריכה להיות בישראל ושבעזרתה נוכל לפרוץ קדימה, היא העבודה היצרנית. אחד המשפטים הראשונים שסטף אמר לי זה שאנשים נולדו עם שתי ידיים בכדי שיוכלו לעבוד. בהתחלה ניסיתי להתחכם ואמרתי לו שנכון, אבל הם גם נולדו עם מוח. אבל לא נראה לי שניתן לשנות את דרך המחשבה של אדם כמוהו שעבר ויודע כל כך הרבה, מה גם שבזכות אותה עבודה יצרנית שאנשים צעירים מסתייגים ממנה כל-כך, סטף הפך להיות המוביל בטבלת עשירי ישראל, ואל תטעו, לא מדובר בסטארט-אפ/היי-טק/אינטרנט אלא בתעשיות מסורתיות של מתכות ופלדה . אם אני אסכם את המפגש שלי עם סטף ורטהיימר, הדבר הראשון שעולה לי בראש זה חבל, חבל שאין עוד אנשים כאלו שבאמת אכפת להם מהמדינה, ואולי באמת הדור שלנו קצת דפוק, וחושב רק על הרגע ואיך להרוויח עוד קצת, בלי שום הסתכלות קדימה לדורות הבאים.
עוד דבר שהבנתי, זה שבאמת אבל באמת, אין דבר העומד בפני הרצון. הבעיה היא שרובנו פוחדים לעשות את הצעדים הדרושים ולקחת את הסיכונים על מנת להגשים את החלומות שלנו.
אם אדם, שהתחיל את הקריירה שלו בצריף בנהריה, ומכר את הסחורה כשהוא עובר מבית לבית רכוב על אופנוע הצליח להגיע לאן שהגיע, אז כנראה שגם אנחנו, אם רק נעיז קצת יותר ונאמין, נוכל לעשות דברים גדולים.
נותר לי רק לקוות, שיום אחד גם אני אוכל להסתכל אחורה בגאווה ולהרגיש שעשיתי משהו משמעותי בחיי ובתכל'ס בלי להיות תאב בצע, גם עשירית או מאית ממה שסטף עשה, יספיק לי..... בתמונה: גיא אנגל מראיין את סטף ורטהיימר. לצפיה בוידאו, לחצו על הקישור שכאן. |