בתקופה האחרונה, בפרט לאחר ט' באב, היום שבו נחרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם, ובהגיע חודש הרחמים והסליחות – אלול, ולאחר מעשי הרצח המזעזעים והאסונות שאירעו, לצערנו, לאחרונה בארץ ישראל, נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים להגברת אהבת ישראל בקרבנו, וראיתי כחשוב להביא מעשה מזקני הקדוש הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זצ"ל זכותו יגן עלינו המובא בספר דרשת לחם שלמה (עמוד יח) העוסק באהבת ישראל:
"סיפר הרב הקדוש רבי שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל, גאב"ד שאמלויא, מעשה נורא מהרב הקדוש הרבי ר' אלימלך מליזענסק ז"ל זי"ע.
פעם אחת הפסיק הרבי ר' אלימלך מלהניח את התפילין לפי שיטת רבינו תם מספר ימים, קיימת מחלוקת בין רש"י לרבנו תם בנוגע לסדר הנחת הפרשיות בתוך התפילין. רוב העם נוהג כרש"י. אולם החסידים נוהגים שלאחר הנחת התפילין של רש"י חוזרים ומניחים גם תפילין לפי שיטת רבנו תם, והיה הדבר לפלא בעיני תלמידיו, והיו יראים לשאלו ולהזכירו על זה. אבל אח"כ התחיל להניח תפילין דרבינו תם עוד הפעם, ואמר אז לאנשי שלומו שלא יקשה להם מדוע פסק להניח מקודם, כי זה היה מחמת מעשה שהיה.
כי פעם אחת היה טרוד מאוד במשך כל היום מחמת אורחים רבים שהיו אצלו והטרידוהו כל היום, ובנוסף גם בתחילת הלילה, עם בקשות שונות ושאילת עצות וכדומה, עד שבשעה מאוחרת בלילה עזבוהו, והיה אפשר לו אז לטעום קצת סעודת הערב ולעסוק בתורה ועבודה. ובערך שתים או שלוש שעות אחר חצות הלילה עלתה בידו לקרוא קריאת שמע שעל המיטה ולילך אל מיטתו לפוש ולנוח קצת, אחר שהיה עייף ויגע מעבודתו הקדושה.
כשהתחיל לישון קצת, פתאום שמע שדופקים בחלונו בחוזקה, ועמד שם איש שבכה וביקש, את רבינו הנועם אלימלך זצ"ל, שיעורר רחמים בעד בתו הצעירה שהיא מקשה בלדתה, והיא עומדת בסכנה גדולה.
וכשניעור רבינו הנועם אלימלך מרגעים הראשונים של שינתו עלתה בלבו קצת הקפדה תרעומת, וחשב שאינו די שכל היום וגם חלק גדול מהלילה אין לו מנוחה מהעולם מהציבור, רק גם עתה בשעות המאוחרות אחר חצות הלילה אינם מניחים לו לישון ולפוש קצת.
ככה עלתה במחשבתו ברגע הראשונה, אבל לא אמר כלום, רק נטל את ידיו הקדושות והלך אל החלון ופתח אותו ושאל על שם האשה המקשה לילד ובירך אותה, ונושעה וילדה.
הוא ז"ל הלך לישון בחזרה, ויען שהיה דרכו בקודש לעשות תמיד חשבון הנפש על מעשיו במשך אותו היום קודם השינה, עשה גם כעת עוד הפעם חשבון הנפש, והיה מהרהר ומחשב במעשיו הקודמים, וחרה לו איך עלתה בלבו קצת הקפדה, בתחילה כשניעור משינתו, על שהטרידוהו והקיצוהו בעבור בת ישראל שהייתה עומדת בסכנה.
הלא אם היו מקיצים אותו בעבור שבתו שלו היא מקשה לילד והיא בסכנה, והיו מבקשים אותו שיעורר רחמים על בתו, אז לא היה חרה לו כלל, ואדרבה היה מכיר טובה לאלו שהיו מודיעים לו זאת, והיה קופץ ממיטתו לבקש רחמים עליה, נמצא שההקפדה שעלתה על לבו היה רק בעבור שהדבר לא היה נוגע לבתו, אלא לבת איש אחר מישראל – ואיש כזה, שהוא נפקא-מיניה הבדל לו אם בתו נתונה בצרה או בת איש אחר מישראל, זה בודאי אינו נקרא חסיד (שהוא מדריגה גדולה מצדיק כידוע), ואם הוא אינו חסיד, אם כן למה מניח תפילין דרבינו תם, הלא הלכה פסוקה ב"שולחן ערוך" חלק "אורח חיים" (הלכות תפילין סימן ל"ד סעיף ג') "שלא יעשה כן (להניח גם תפילין דרבינו תם) אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות"… – אם כן גמר אז בלבו שאינו כדאי ראוי להניח תפילין דרבינו תם, על כן לא הניח מספר ימים תפילין דרבינו תם".
ועל פי מעשה זה חשבתי, בזכות אבותיי הקדושים זי"ע, לפרש בדרך צחות, את הגמרא במסכת בבא קמא (דף יז עמוד א) שאומרת: "גדול לִמוד תורה שהלִמוד מביא לידי מעשה".
ויש להבין מדוע לא אמרו: גדול התלמוד שמביא לידי קיום התורה והמצות, למה אמרו לידי מעשה, מה רצו חכמינו ז"ל לרמוז לנו בזה.
וחשבתי שזו כוונת חכמינו ז"ל: גדול התלמוד הנלמד באופן שמביא את הלומד להתנהגות נעלה כזו, שמספרים ממנו מעשיות על גודל יראת ואהבת הקדוש ברוך שבו, על גודל אהבת כל מי שבשם ישראל יכונה שבו, על גודל מידותיו הטובות וכו'...
אוי, מהיכן לוקחים היום את המידה הזו של אהבת ישראל שאדם יכאב את צערו של כל איש ואשה מישראל באותה המידה בדיוק שהוא כואב את צערו שלו |