"באנג!" אני אתעלם. "באנג! באנג! באנג!" מה קורה פה? זה בטח הלב שלי או אולי הדימיון שלי. "באנג!" זה המשיך. התחלתי לחפש את מקור הרעש. הסתובבתי אחורה, הבטתי לצדדים וכלום. המקור נעלם כלא היה. המשכתי ללכת, שקועה במחשבות. פתאום, "באנג!" הבטתי מיד אחורה. היה זה בחור גבוה קומה, בהיר כשלג, לבוש בחליפה וחיוך קסום על פניו. הוא נראה קצת מבויש.החלטתי להפיג את המבוכה שכבשה את הרגע. למה באנג?", שאלתי.
"אני מצטער, פשוט הייתי חייב לדעת מי זו המסתורית שהולכת מלפני. אילו הייתי שורק לא היית מסתובבת ואולי היית מסתובבת אבל היית עם פנים כעוסות בטח", הוא אמר וחייך קלות. "יש משהו בדבריך", אמרתי והרגשתי כאילו הוא מכיר אותי שנים. "עכשיו אני משוחררת? סיפקת את סקרנותך?", שאלתי מיד, ברצף, שלא יוכל להשחיל מלים שיכניסו אותי למבוכה. הוא חייך ואמר: "חשדתי שפנייך כה מתוקות, שעינייך כה עצובות, אבל יש בהן זוהר, שלבך מפחד להרגיש, אבל סקרנותך תקרב אותך ולו לרגע אלי".
לא האמנתי שבחור עם חזות כה אצילית ומבוישת יגיד דבר שכזה ויביך אותי. בעודי שקועה במחשבות הוא הושיט את ידו אחז בידי, נשק לה ומשך אותי קדימה. "אפשר להזמין אותך לקפה?", הוא שאל בנימוס אך משיכת ידי הרגישה כהפצרה. הרהרתי. "ואם אני לא שותה קפה?", עניתי, מנסה להתחכם. "אני אזמין לך מים, כמו שאת אוהבת או איזה מיץ פירות", הוא אמר וחייך. נבהלתי לרגע. מאיפה הוא ידע את זה. תמוה משהו. "אתה בכלל לא מכיר אותי. אולי אתה סתם מבזבז את זמנך?", עניתי, חושבת שאלה המשפטים הכי מפגרים שיכולתי להגיד. "אין דבר טוב יותר מלבזבז את זמני על בחורה יפה וחכמה", הוא השיב וחייך את חיוכו הקסום. לא נותר לי אלא להסכים.
"בסדר, נשתה קפה. איפה?", אמרתי וחייכתי. "בתמול שלשום, לצד הספר האהוב עליך, אליסה בארץ הפלאות", הוא אמר והביט בי במבט נוגה. כולי רעדתי. "מי אתה?", הפצרתי בו שיענה. "תראי, אני לא מכיר אותך מפה. אבל אני מכיר אותך כמו שאני מכיר את עצמי. את לא תאמיני לי, אבל בלבי אנחנו כבר מכירים", אמר וחתם בחיוך. "אני מזהה אנשים ממרחקים, חולם עליהם ומרגיש אותם. הרגשתי אותך ואני אשמח לשמח את נפשך הכואבת והעצובה", הוסיף. לא ידעתי מאיפה הוא יודע, הרי אני כל הזמן מחייכת, כולי צוהלת משמחה. אולי, יש כאלה עם עיניי רנטגן.
ישבנו בבית הקפה והוא הזמין לי קפה איכותי, ארומטי וריחני. לגמתי והרגשתי איך לבי מסתמם אחריו, אחרי הבחור הלא נודע. דיברנו ארוכות. הוקסמתי מכל משפט שהוא הוציא מפיו. הוא המשיך להחמיא לי, אבל כל מחמאה היתה חדה יותר, חמה יותר ומענגת יותר. הוא לא אמר לי מילות אהבה כיד לשבות את לבי, הוא אמר לי מה הוא רואה, מה הוא חש ויותר מכל מי אני. הוא הכיר אותי יותר טוב משהכרתי את עצמי. לא הייתי צריכה להגיד מלה והוא ידע בדיוק מה אני חושבת ומה אני מרגישה.
הרגשתי איך אני מתאהבת מבלי יכולת לעצור את זה. מתגלגלת בפניו הלבנות, המושלגות, שממיסות אותי. הבטתי בשעון, הלילה כבר הפציר בי לעלות על האוטובוס. לא רציתי לעזוב אבל ידעתי שאין לזה סוף, צריך להשאיר מנות גם לימים אחרים. למה? לא ידעתי. רציתי לדעת רק שובע או אולי לפצות על ימים של רעב. הוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס. דיברנו עד שהאוטובוס הגיע. עליתי על האוטובוס והסתכלתי למרחקים עד שהוא נבלע בעשן הסמיך והשחור שהשאיר אחריו האוטובוס שיביא אותי אל הממלכה נטולת הנסיך שלי.
האושר הציף אותי למשך דקות ארוכות עד שירדתי מהאוטובוס. אז הבנתי שכנראה הוא היה חלום של יום אחד. התפללתי שאזכה לשמוע ולראות אותו שוב. אותה התפילה לא נענתה. הוא נעלם. לא שמעתי ממנו ולא ראיתי אותו, כאילו מעולם לא היה. כל יום בכל מקום הוא מלווה אותי, אני חשה אותו, נושמת אותו ורואה ענן לבן שעוטף אותו בחיוך.
|