חזרתי משם חבולה.

הכל קם לתחיה בשעתיים בודדות....כמה בודדות.

התמונות של הילדים המחייכים, התמונה של דודי ז"ל שנהרג בגיל כל כך צעיר, הלחם היבש, המקרר הריק, העצב בעיניים, המשקעים הלא נגמרים והכעס, כאב מפלח לב, רצון לנתינה, אי יכולת.

האהבה, המרירות, שוב העצב...

המרד, ההישרדות, הבריחות והדווקאים שלי כילדה, הסגפנות, הכעס, העצב...

גדלתי שם, גדלתי להיות אדם מלא שמחה, נתינה ו....עצב לא נגמר

והיום זה חזר ולעיני עמדו שני אנשים בשלהי דרכם, מלאים בצער על תלעות חיים שאנשים לא יעברו גם בתריסר גילגולים...

וכל מה שרציתי זה לבכות ולתת להם מתנה אחת קטנה, כזו שאיתה יפרדו מהעולם ולא היה בי עוד כל כעס, רק כמיהה לנתינה וחסימה לרגש, אני קפואה שם הכל כל כך מודחק בי...

וכשבאתי הביתה פרצתי, זה פרץ ממני החוצה וידעתי שאני סולחת וכאבתי את הידיעה שאין לי מה לתת עוד...

את המתנה היחידה שיש לי הבאתי היום לביתם וכשהלכתי לקחתיה איתי והשארתי ....בדידות

וידעתי שאני חזקה, כי אני אני, כי צלחתי מה שאנשים לא יעברו גם בתריסר גילגולים ואני התגלגלתי בתלעות כה רבות ולמדתי להיות שורדת...רק דבר אחד היה בי לרועץ, הרגש, אותו האחד שמפיל אותי חלל, אך משאיר אותי לעד בלתי חלולה בעליל.

משם אני יוצרת, מהמקום העמוק הפצוע והשלם הזה, אותו האחד שאיש לא יוכל לחדור, הייתי שם, אני יודעת איך זה מרגיש.

כך זה כש"קץ לשמחה" ו"שמחת אין קץ" חיים בכפיפה אחת.