כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    הסוד שמאחורי הצחנה

    4 תגובות   יום שלישי, 25/8/09, 10:47


    לפני מספר ימים התפרסמה ידיעה על חסרת בית מניו יורק שהורישה  מאה וחמישים אלף דולר לבית-הספר לרפואה לאוניברסיטה העברית ומשהו זע בליבי. משהו שכפי הנראה היה שם  מימים, שם  - או בשולי התודעה.

     

     לשמחתי, הומלסים לא מתגלגלים בחוצות  ירושלים, אם כי לפחות בשניים, שלושה נתקלתי בחצי יובל השנים שאני מתגוררת בעיר. הצצתי בעיקר באחד מהם, ונפגעתי כמובן, וכי איך אפשר אחרת. ההומלס שלי לא מגלגל לפניו עגלת סופר, לא נושא תיקים, שקיות ניילון, סמרטוטים, שמיכות בלויות, קרטונים - אפילו זה לא.

     

    איך ואיפה הוא מבלה את לילותיו, רק הוא ואלוהים יודעים.

     הוא גבר נאה, גבוה ורזה, היום כבן חמישים אם אני מנחשת נכון. שיערו - כשראיתיו לראשונה היה שחור ומתולתל - לבן היום, מדובלל, פרוע , זרוע פסים שחורים אפורים -  שריד לצבע שערו בעבר, או ביטוי לכשרונם של האבק, הזיעה והרוח בעיצוב תסרוקות.  

    במקומות שאינם מכוסים על ידי בלויי  הסחבות, עורו צרוב שמש כעורו של איכר או פועל קשה יום. 

     

    כשראיתיו לראשונה השתוממתי מיפי פניו. עיניים כחולות מהסוג שממבט ראשון אתה מוכן לטבוע בהן, בלי לחפש קרש הצלה, ואתה רוצה להעמיק עוד ועוד, ובלבד לחתור לקרקעית, זו שחומקת ממך כמו אופק, לעולם  לא תגיע.

     

     היום קל לי לתאר  את עיניו, אבל עד שהעזתי להישיר מבט!  

     

     אני ילדה  בימים אחרים, בעיר אחרת, לבנה,  חוזרת  משעור.

    למרות השעה המוקדמת, פנסי הרחוב כבר מצהיבים מעגלים בשלג, והיום מתקפל, נכנע  לרודנות החורף.

    אני מזדרזת הביתה - מגבירה צעדיי הקטנים לפני שאיתפס לבדי בחושך. והנה לרוחב המדרכה, מחסום, מכשול, שד, מכשפה שהתחפשה, אדם?! 

     

    מת, אני רוצה לצעוק,  נרתעת מלהביט, מלעצור, מלברוח. פחד. ומיד מבעד לכפור, חודרת לאפי צחנת אלכוהול, קיא ושתן - ערמת אדם בהפרשותיה - זעה לפניי.  

     

    לא מת, אני יודעת, למרות גילי הרך, שיכור.

    רגליי  מריצות אותי משם, שוכחות מסכנת החלקה. 

     

    כי מי יכול להישיר מבט להומלס?  

    כל כך נבוכים אנחנו, כל כך אשמים, כל כך בושים במצבו.

    לאן הגעתָ, בן אדם, לאן הגענו אנחנו, שכך אתה מסתובב בינינו,  עד שמתחשק לא רק להשפיל עיניים, אלא לברוח משם, ואם אין לאן, שתפער האדמה את פיה, שעץ יסתיר, שמכונית תגיח, הֶלך אחר.

     

     ואם אחרי תרגול ודיבורים בינך לבינך, בפעם הבאה כשתראה אותו, תשנס מותניך והופ,  אתה - מולו, עין בעין, כי מה יש לי  אני להתבייש,  ואז כשהתגברת סוף-סוף ויכולת לחוש הראייה,  עבד חושים שכמוך,  אתה נעטף בענן צחנה והאף מסרב - מסרב בכל תוקף להשאר,  ולו לשניה, הרף עין, הרף אף,  ושוב אתה בורח משם נכלם.

     

     אני בשלי והעיניים בשלהן, אני בשלי והאף מסרב, לפחות הדמיון נותר -סבון, אמבטית קצף חמה, תער, תספורת, בגדים נקיים – איזה חתיך הוליוודי היה יוצא מההומלס שלי! אפולו שזוף! 

    אבל מיד אני  מסמיקה מבושה, מחשבות תועבה, איפה המצפון שלי, זה מה שיש לי בראש במקום להציל  אדם.

     

    להציל, להציל, אבל איך להציל.

     

    נניח שיכולתי לעיניים ולאף, מה הלאה. היי, בן אדם, מה הסיפור שלך, איך הגעת לזה, למה אתה הומלס,  אני אשאל אותו, ואשפיל אותו עוד קצת, לא די לו?

     

     ואם יטה ראשו מטה,  ואם ישפיל את עיני האוקיינוס  וישתוק, מיד אדבר במקומו, ואכניס לו באבי אביו, ואשפוך עליו קיתונות של רותחין, איך הוא מעז ככה. הומלס! הומלס! גם אני, אם הייתי רוצה, יכולתי לוותר לעצמי, להיות הומלס. איזו פריבילגיה! איזה חופש! לשים זין על כל העולם.

    למה לא, בטח,  לירוק בפרצוף הזולת, לבייש אותו, ככה סתם  מפני שמתחשק לו, בטלן שכמותו,  שיראה איך אחרים נאבקים, שילך לעבוד, במקום  להסריח ולזהם את האוויר! היום פה מחר שם, נע,  אברהם אבינו, משחק ב"לך לך".  מביך, מעורר רגשות אשם, בטח נהנה מזה כהוגן!

     אני צועקת עוד ועוד, ופתאום די לי, אני נסוגה נכנעת, מובסת לרגלי הבושה שהתחפשה לכעס.

     

      

    שתיקה. רק לשתוק מול ההומלס, כיאה לסוד.

      

    בשביל זה אני כותבת, כדי לשתוק?!

      

    והמחשבה, עלוקה שכמותה, לא מרפה.

     

      

    וחסרת הבית, הניו יורקית, שדווקא דחפה עגלת סופר, מה היה הסוד שלה, מה היו חייה.

     שמה לא פורסם.

     כן פורסם אודותיה: שמתה לפני שנתיים בגיל תשעים ושתיים - גיל נאה למות בו גם לבעלת בית, על אחת כמה וכמה להומלסית;

     שסך כל ירושתה הסתכמה בשלוש מאות אלף דולר;

     שחסרת הבית היתה ניצולת שואה בודדה – אולי זה מסביר את מקורות ירושתה, אולי פיצויים מגרמניה - הרי לא כל הומלס מוריש שלוש מאות אלף דולר;

     שהתרומה לא הגיעה ישירות לאוניברסיטה, אלא באמצעות זוג מכרים של חסרת הבית, שגם שמם לא פורסם -  מי יודע, אולי המציאו את הסיפור, כדי לזכות בקצת פרסום או מסיבות אחרות השמורות אתם;

    שזוג המכרים זכה גם הוא בחלק מהירושה על כי  טיפל ועזר לה  ובתמורה היא שמרה על רכבם, מצאה לו מקומות חנייה - דבר לא פשוט במנהטן.

     

      

    והמחשבה בשלה, מנקרת ומנקרת: איך היא, ניצולת שואה, שרדה  ברחובות מנהטן  בחום, בגשם, בכפור?  יום ועוד יום ועוד יום, שישים  שנה (נניח שהגיעה לניו יורק בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, ומאז היתה חסרת בית),  שבע מאות עשרים חודשים, עשרים ואחד אלף ושש מאות ימים, חמש מאות שמונה עשרה וארבע מאות שעות,  וכמה דקות? וכמה שניות? וכמה נשימות?ריבונו של עולם, הלב מסרב להאמין.

     

     

    באיזה גיהנום נצלתה קודם לכן  בשואה? את מי היא קברה שם והותירה מאחור, הרי אדם לא נולד יש מאין, לכל אדם בודד היתה פעם משפחה.

     

    מי היא היתה לפני השואה?

    איך היא הצליחה למצוא לזוג הזה מקומות חניה? בטח הכירה את רחובות מנהטן שהיו לה מיטה ושולחן ומחסה.

     

    איך הם עזרו לה ולא השפילו עיניהם, ולא שתקו מולה ואיך עמדו חוטמיהם הבורגניים בצחנה?*

     

      

    ולמה היא החליטה לתרום לאוניברסיטה דווקא?

     

     

    אני נזכרת במה שספגתי בבית הורי, פליטי מלחמה, שכל מה שהריח חומר נחשב בעיניהם  כקליפת השום. לעומת זאת, בית-הספר, האוניברסיטה,  הלמודים היו קודש הקודשים.

    "הכל יכולים לקחת לךְ, חוץ ממה שתלמדי." היה המוטו של הורי וחוג  מכריהם.

    כך חינכו ניצולי השואה את ילדיהם, וכך אני משערת, היתה גם ניצולת השואה הניו יורקית מחנכת את ילדיה אילו היו לה ילדים. כיוון שלא היו לה, הורישה את כספה לאוניברסיטה  העברית דווקא, כדי שאחרים ילמדו.   

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/8/13 21:47:

      צטט: ~בועז22~ 2013-08-13 19:37:55

      ליד אחד ממקומות העבודה שלי, באחת הערים הגדולות, הסתובבו

      להם זוג זקנים, הומלסים...

      הם דחפו, יחד, עגלה. בעגלה - שלל ערב-רב של ניילונים מלאים

      ב..., רק השד יודע מה.

      אני זוכר שתמיד היה מי שיושיט להם עזרה, אלא שהם, סירבו.

      גם הרשות המקומית ניסתה לעזור, ונכשלה.

      ויום אחד הם פשוט, נעלמו.

      וכול כמה שניסינו לבדוק ולפתור את התעלומה, נכשלנו.

      במשך שנים, עוד נזכרתי בהם. גם היום אני זוכר לפרטי פרטים את

      פניהם.

      בזכות הפוסט הזה, נזכרתי בהם, שוב.

      והתעלומה?, נותרה בעינה...

      כן, כל עוד לא נצליח לדובב אותם, או נכון יותר לא נעז לא נדע את הסוד

       

        13/8/13 19:37:

      ליד אחד ממקומות העבודה שלי, באחת הערים הגדולות, הסתובבו

      להם זוג זקנים, הומלסים...

      הם דחפו, יחד, עגלה. בעגלה - שלל ערב-רב של ניילונים מלאים

      ב..., רק השד יודע מה.

      אני זוכר שתמיד היה מי שיושיט להם עזרה, אלא שהם, סירבו.

      גם הרשות המקומית ניסתה לעזור, ונכשלה.

      ויום אחד הם פשוט, נעלמו.

      וכול כמה שניסינו לבדוק ולפתור את התעלומה, נכשלנו.

      במשך שנים, עוד נזכרתי בהם. גם היום אני זוכר לפרטי פרטים את

      פניהם.

      בזכות הפוסט הזה, נזכרתי בהם, שוב.

      והתעלומה?, נותרה בעינה...

        2/9/09 22:37:


      מסכימה. תודה רבה. רק אתה הגבת והקטע, בלי להצטנע, טוב!

       

        27/8/09 14:53:


      יפה ומרגש,

      אין ספק כי כולנו מתמודדים עם הפחדים הללו בצורה זו או אחרת. נראה שהפחד העיקרי הוא מאותו חלק שמהווה מעין מראה לעצמנו - משמע הפחד שגם בנו יש מאותו הומלס, גםאנו עלולים חס ושלום להגיע לשם. והפחד שולט...

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין