מהרגע שבחרתי בדרך הזו, מחשבות רבות ממלאות אותי, כל יום, כמעט כל שעה.

אם אומרים שברגע שאת יולדת, פתאום כל נושאי הדיבור שלך מתרכזים לשיחות על התינוק, אז אצלי זה הפך להיות לשיחות על התהליך שאני עומדת לעבור.

אחרי קריאת אינספור מאמרים וספרים, אני כבר מעורה במושגים, בטיפולים, בתרופות, עוד לפני שהתחלתי טיפול אחד בכלל.

פתאום אני מגלה שיש אמהות יחידניות סביבי, או כאלו שעוברות את התהליך שאני עוברת.

נושא אחר פתאום ממלא לי את החיים.

להפנים שעוד חודשיים יחלו הטיפולים, כבר הפנמתי.

ואם יכולתי, הייתי מקדימה אותם.

אבל התת מודע, כאילו יודע שלא יעבור זמן רב (בעזרת השם, אינשאללה וטפו טפו טפו חמסה!) עד שאהיה עסוקה עד מעל לראש ולא ארשה לעצמי חיי מותרות ובילויים (לא ברמה שמתאפשרת כיום), ולפתע פתאום, בחודשים האחרונים, הפכתי להיות בליינית סדרתית.

טוב, אז אולי לא לגמרי. באמצע השבוע לא אבלה עד השעות הקטנות, אבל חמשישבת קבוע, אני יוצאת.

כל פעם לפאב אחר.

ופתאום מתווספת לכל יציאה גם מסעדה של לפני.

והופעה שכדאי ללכת אליה, "כי מי יודע מה יהיה עוד כמה חודשים".

ופתאום מלא אירועים שנורא בא לי, כאילו אוטוטו פג הזמן.

אשכרה כאילו נתנו לי חצי שנה לחיות.

ואז בבום עצרתי את עצמי.

גם כי יש לי בעיה לחיות בקיצוניות ממה שאני מכירה (שזה איזה קפה עם חברה או שתיים בשבוע ויציאה אחת בסופ"ש, סתם כי אני נהנית גם מזמן איכות עם עצמי!), וגם כי אני נזכרת, שדווקא בגלל התהליך הזה, אני צריכה להתחיל לחסוך.

צריכה להתחיל להרגיל את עצמי לקנות פחות,

כי עוד לפני שהתינוק יגיע, הטיפולים יעלו לי לא פחות.

להתחיל לשנות הרגלים:

לסדר את הבית (אני בלגניסטית שחבל"ז)

להפסיק לעשן

לשים יותר לב למינוס בבנק

ואם יש דבר אחד שמפחיד אותי בכל הסיפור-הוא הנושא הכלכלי.

אני אמנם עובדת בעבודה טובה ומקבלת גם רכב, אבל אני עדיין, אחרי הכל, עם משכורת אחת.

אני אמנם חיה בדירה משלי, אבל אחרי הכל-עדיין משלמת משכנתא ל-14 שנים נוספות.

כשהתלבטתי עם חברה שהיא אם יחידנית, היא סיפרה שהיא הפסיקה לעשן בשנתיים הראשונות כשנולד לה הילד, "כי כל קופסא לקחה ממני חלק מהאוכל שלו", עד שמצאה עבודה רווחית יותר וחזרה לעשן (אין צורך להגיב-גם אני אמרתי לה שאחרי שנתיים כ"כ כ"כ חבל!!), והיא גם אמרה שכשכל כך רוצים-פשוט מצליחים להצטמצם במה שצריך.

ומבלי לחשוב פעמיים, אני כבר יודעת היטב שמחצית מההוצאות שלי יכולות לרדת עוד עכשיו.

שכבר עכשיו אני לא באמת זקוקה להן. מותרות, שלא אפרט.

וזה באמת מדהים, כי כשבאמת רוצים, גם המותרות האלו שעשו לי כייף, ושהעלו לי מצברוח בימים קשים, או שסתם התחשק לי אותן-לא נראות לי כ"כ אטרקטיביות לעומת מה שאקבל מהתהליך הזה.

וברור לי שאעשה כל ויתור כזה באהבה ושמחה.

כי ככה זה, כשהילד מגיע, הצרכים שלו יגיעו הרבה לפניי.

רק צריך להפוך את זה לרשמי.

עכשיו שלאף! (זו בהחלט מותרות שאנצל כל עוד אוכל!)

:-)