הילדה ישנה ואוזנה על הכר מקשיבה לחלום. חתך רוחבי היה מגלה שהיא מונחת על שכבות רבות. כמו המזרונים של הנסיכה בסיפור "הנסיכה והעדשה" מגובבים זה על זה. אלא שתחתיה, מונחות קומות של בניין משותף, שמעון התרסי פינת ככר היל, והן מאכלסות אנשים חיים, זוגות צעירים שלרובם ילדים קטנים שביום הם חבריה למשחק. 

נחיריים עדינים שאומנו לאתר ניחוחות חלום, היו מדווחים על כך שבכל קומה יש מספר דירות ובכל אחת מהן נוכח הריח הדחוס של החלומות של המשפחה שגרה בה. כולל ניחוח של חלום אחד שהוא משותף לכולן - להתקדם לדירה גדולה יותר. 

אם הקשב של הילדה היה יורד מתחת לקומות המגורים, הוא היה חייב לעבור דרך חלל המקלט. מקום אפל, מסתורי, מאיים. מקום שסיוטים ממלאים אותו. חלומות חוזרים ונשנים על נחשים שמתפתלים על הרצפה כולה, ילדות נזרקות למאורה כשהן כבולות בשרשראות, גוויות בעלי חיים שהושלכו לשם, ילדים שנכלאו במקרר.

מתחת למקלט משתלשל הקשב דרך סדקים ומוצא מסלול אל שכבת החול והכורכר. בניין מספר 32 נבנה בסוף שנות החמישים על האפידרמיס של כדור הארץ, שהיה מאובק בחול, מעורב בפרורים גסים, זרוע אבנים קטנות ושברי צדפים. חשוף, יבש וקורן בצהוב-לבן שסימא את העיניים כמו שעת צהרים נצחית. מעורר צמא.

עמוק יותר היה החתך מראה שכבות גיאולוגיות שעומלנו וגוהצו והונחו זו על גבי זו על פי סדר הזמן שחלף. רק בפרוסות העליונות חיו גם בני אדם. תרבויות אילמות, פשוטות או לא מפוענחות. בכמה מהן שלדי מגורים שהתמלאו בחול ושברי חרס, שכבת חומר אדמדם, אדמת בוץ שהתקשתה, שרידי שריפה, עקבות של תסיסת רקב. 

השכבות העמוסות מונחות כמו על סירה ששטה על זכרונות רחוקים מים תטיס. הצינורית הדקה של הקשב, שהחלום של הילדה שולח, חודרת ועוברת הלאה לכיוון מרכז האדמה. עד המקום שבו החום שנפלט מהליבה הוא בלתי נסבל ועלול להמיס כל עצם סביבו. במרכז האדמה, ישנו כבשן תמידי שוצף בלהבות אדומות וצהובות. לשונותיו לוחכים בזעם ורעם ומתוכו מתנפצים קולות בהבזקים חדים.

הילדה נבהלת מהרעש, מתעוררת רטובה מזיעה ומתחילה לבכות: "אמא. מים." והיא נרגעת רק כשהיא רואה את דמותה של אמא שלה יוצרת צללית כהה בפתח החדר. 

* * *

בימי שבת שמשיים של חורף, היה משה דיין מגיע לא אחת לגבעת בית המטבחיים ברחוב הורקנוס, מוציא אֵת ממכוניתו ומתחיל לחפור. הוא היה חובב מובהק של התקופה הניאוליטית והכלכוליתית, ולמזלו איש לא עמד לו על הראש, כפי שחוו רבים מהארכיאולוגים שעבדו וחקרו בחסות האקדמיה, וקיבלו הכוונה ברורה ומימון מועדף למטרה הבאה: לחפש כמה שיותר בתי כנסת עתיקים, למצוא הוכחות לקיומו של יישוב יהודי או ממצאים אחרים מתקופת המקרא, שמוסיפים הוכחות מוחשיות לסיפורי הספר הקדוש. ואם כי בשנים שבין 4000 ל-3000 לפנה"ס לא היה מספיק אידישקייט, בכל זאת הספיק פרופ' יעקב קפלן לשרבב כמה חפירות שחשפו תרבות עתיקה מאוד, כזאת שעל פי ספירת הלוח היהודי נמצאת כמעט בראשית הזמן.

בשנת 1965, כשערך פרופ' קפלן את החפירות בככר היל, היתה זאת תקופה מרגשת בחיי. הייתי בת תשע, וביליתי שעות רבות בצפייה לתוך הבורות המרובעים, שם רכנו בחורים ובחורות שעורם עוטה גוון חום-אפור מהשמש ומהאבק, מנקרים בזהירות בחול שהתגבש, מנקים כל חרס במברשת, בוחנים וממיינים, מנסים להתאים את הפיסות ולשחזר מהן את הכלי. אני הייתי סקרנית לראות מה העלו שם. אבל התהליך כולו היה איטי ודרש סבלנות.

והיו הצלמיות. אחת מהן נטבעה בזיכרוני ובחלומותיי. זו היתה אלת פריון קטנה יותר מכף יד של ילדה. תוויה פשוטים ורק נרמזים. החופרים הצעירים והילדים שליוו את עבודתם התאספו והביטו בשקיקה, מתרגשים לראות את הפסלון הנשי הקטן ששהה במשך כמה אלפי שנים באדמה וחיכה להתגלות.