0

2 תגובות   יום שלישי, 25/8/09, 22:15


...זוג עם מזוודות נראה מרחוק בערפל, פסיעותיהם נשמעים מקצה הסמטה הצרה. פוסעים ללא מילים ומתקרבים לעבר המדרגות. כובע לראשו ושמלה מנוקדת לגופה. קולות של נקישות נעליהם של ההמון, ריחות וחליפות פוסחות על פניהם. היא מושיטה לו את היד והוא מקבל את הצעתה באדישות, היא אוחזת בידו כאילו היה הדבר הכי חשוב לה בעולם והוא לופת את ידה העדינה כסל מצרכים. צעדיו מתחרים בשלה והיא נגררת אחריו כילדה זעירה עם כפות רגליים קטנטנות.

בבית הקפה הוא מתבונן עליה לוגמת את הלאטה של הבוקר בעודו שואב את האספרסו הכפול שלו.

כתם קפה נשאר על שפתיה, הם מתנשקים והוא נמרח. בקצות אצבעותיה פותחת עוד שקית סוכר ומוזגת לשארית הקפה, לגימה אחרונה-טעם מתוק. הוא מניח את העיתון ומביט לעיניה, מנסה להעמיק לצלול אך בורח לתצפית בנקודת החן שלה במחשוף ולנעלי העקב האדומות. הם מביטים בשעון ואחד בשני בחוסר נוחות. באוויר עומדות תחושות רבות שמייצגות את מה שמותר ואסור לדבר עליו, המילים כבר נאמרו ועכשיו נשארו רק המבטים, המעשים וטעם הקפה המר בפה. רעש הרכבת מזכיר להם את השעה, הוא מלווה אותה לרציף 17 בתחנת הרכבת ומותיר אותה להעלם בין הקרונות. רגשי חרטה, רעש ואנשים שחולפים על פניו מלווים אותו בעזיבתו...

 

 

מתוך התחלה של ספר שכותבת

 

דרג את התוכן: