"הקיום שלי אינו בסכנה, הקיום שלי אינו בסכנה" ככה אני ממלמלת לעצמי בזמן שהוא זורק את החולצה שלו בנונשלנטיות על הספה שלי. "מה?" הוא שואל. אני מסמיקה קלות ועונה "הקיום שלי אינו בסכנה". "למה שהקיום שלך יהיה בסכנה??" הוא תוהה "את עובדת כבר שנים בעבודה מסודרת, יש לך דירה, הקיום שלך בטוח לחלוטין" הוא ממשיך בניסיון להתיר חוטי מחשבה סבוכים. "אני יודעת" אני עונה במבוכה "זה אתה שמאיים עליו".

כל חיה בטבע יודעת מעצם קיומה לזהות סכנה, ובאופן אינסטינקטיבי היא גם תדע אם עליה לברוח או להילחם. כל חיה בטבע מלבד האדם. האדם מתיימר לדעת יותר והאינסטינקטים הראשונים שלו נעטפים בהתניות חברתיות, עד שהקול הפנימי שלו נאבד ביחד עם הדרך.

פעם חיינו בשבט, אם השבט נידה את הפרט דינו היה מוות. היום העולם הטכנולוגי בו אנו חיים מוביל לניכור חברתי ומאפשר לאדם להמשיך ולהתקיים בביטחה גם מתוך בועה מנותקת מהסביבה. ובכל זאת, החיים בניכור משולים למוות נפשי וחרדת הנטישה נמשכת.

אבולוציה היא תהליך ארוך ואיטי הנמשך דורות, אבל החיים המודרנים נעים בהילוך מהיר עד שהאינסטינקטים הטבועים בנו כבר אינם מסונכרנים עם המציאות. התוצאה היא בלבול. גם הפוסט הזה מבולבל. גם אני.

ואם אנו באמת חיות המונחות אינסטינקטים, הרי שכל חיבור שלי ושלך, שלה ושלו, שלנו, הם רק תוצאה של ריח. אם הכימיה שלי יכולה להתחבר לכימיה שלך תהיה פה אהבה גדולה, אבל אם המולקלות שלנו אינן יכולות להתרכב אז בסופו של דבר נישאר זוג מושלם על נייר. סירה מנייר טובעת בים, גם אם היא צבועה בכל הצבעים שאני אוהבת.

חבל שלא הקשבתי לעצמי, הגוף שלי אף פעם לא משקר. מצד שני, קיבלתי נקודות על ניסיון.