היינו חמישה, רוכבים על אופנועים, ודהרנו באפלה - כך זכור לי במעומעם. הם היו שניים מכל צד, הצהוב והלבן מצד ימין והשחור והאדום מצד שמאל. הרוח חנקה אותי, לעזאזל, הבטתי בידי הצרובות מהקור.
"אתה רוצה שנעשה הפסקה?" שאל הזקן עם השיער הלבן ".. אני מאוד עייף." "לא לא! תן לי לסיים את הסיפור"
זה גם מה ששאל הרוכב לידי. הצצתי לימיני וראיתי את גלימתו מתבדרת ברוח המקשה עליו - לא עניתי לו. כשעברנו את מצוק הסלעים של גבעת מונטה קרלו נגלו אורות העיר. האופנוע שלי גנח וכמעט התנגש באדום - "הי אתה בסדר? " הוא צרח וירק דם מפיו. השחור ניסה להאיץ ולמשוך את כולנו למהירות שיא. לא ויתרתי לו, וסחטתי את הדוושה עד סופה. והתיישרתי לצידו מביט בפרצוף האבן בזלזול. עיניו האפלות הציצו בי פעורות בחללן ומודאגות במקצת, "כדאי שתרגע" שרק הוא בין שיניו החשופות. חייכתי אליו בפה חשוף שיניים, והוא נקש בשיניו בכעס.
חנינו ליד הקזינו המלכותי, והם המתינו עד שקשרתי את הקסדה לשרשרת - סה"כ להם לא היו קסדות. האדום לקח את החרב, הלבן את הכד והמטה, הצהוב את הקלשון והשחור את החרמש. אני חיפשתי מה לקחת, בסוף מצאתי שהשרשרת תתאים. ניתקתי שוב את הקסדה, מחפש לה מקום. "נו כבר, תזוז, טמבל! ממילא לא תחזור, ומה איכפת לך מהקסדה" אמר הצהוב ועשן מסריח היתמר מצווארו. לקחתי את השרשרת ופניתי לכיוון המדרגות המוליכות לקזינו. " רק רגע!" בלמתי אותם במדרגות "תתפקדו בבקשה!" "מה?", גנח בעל הגלימה הלבנה. תיקתקתי עם העט על הפנקס הקטן, מראה להם שאני רציני וחסר סבלנות. "נו טוב, רק תזדרז. אני פרש המחלות" התייצב לידי האיש בצהוב. " אני מלאך המוות" פסע השחור קדימה. " אני שר המלחמה" אמר האדום מביט לצדדים לקבל אישור. ההיסוס הזה החשיד אותו, מייד עניתי לו "אתה בטוח?" "כן!" ... "אתה ממש בטוח?" "כן ! ותפסיק להוריד לי את הביטחון" "אפשר להתקדם" פסע הלבן קדימה " אני אדון היאוש והזיקנה" כתבתי את הכול בפנקס, לפתע תהיתי, מי אני. לא זכרתי. עמדתי תוהה,מפסיק את תקתוק העט על הפנקס. "נו ! מה עכשיו" אמר השחור. "רק רגע, מי אני?" שאלתי, נדהם מהשכחה.
"בוא!" קראו הלבן והשחור ואחזו בידי למשוך אותי קדימה. "האדום שהשתרך מאחור סינן "אם היית יודע מי אתה, לא היית נמצא כאן " "מה הוא אמר" זעמתי. "הוא לא אמר כלום" ענה השחור. "אני במפורש שמעתי אותו. מה הכוונה שלא הייתי נמצא כאן... רק רגע. עצרו!" הם עצרו שלושה מטרים משני שומרי הסף, שניצבו קפואים בתוך חליפותיהם השחורות. הצהוב התקדם קדימה באיום " תשמע, הכל עניין של חמש דקות. אני מפזר את הרעלים, האדום מפוצץ את הפצצה, השחור אוסף את המתים והלבן משאיר אותם מיואשים. כל מה שאתה צריך לעשות, זה להיכנס ולהצביע על מי שהכאיב לך אתמול" עמדתי מבולבל, ודחפתי את הצהוב שהיה מסריח כמו גפרית " אני לא מבין, מי הכאיב לי כאן אתמול, ומדוע אנחנו צריכים לפוצץ את המקום?" "אם נספר לך מה בדיוק אירע אתמול, אתה תבין מי אתה, ואז תפחד.. כרגע אתה במצב מתאים." ענה השחור. "מה זה מצב מתאים?" זעמתי והעפתי את יד השלד של השחור מעל כתפי. "אתה במצב אל פחד." ענה הלבן והביט בי בחשש.. אחרי כמה שניות שראה את מבטי הזועם אסף את ידו הכמושה שהיתה ליד ידי המתנפנפת. הם שתקו, וגם אני.. כלומר, מה כבר יכולתי להבין מדבריהם הסתומים. " טוב בואו נלך!" אמרתי ודילגתי מעבר לשלושת המדרגות, נכנס לאולם הגדול... חשתי אותם מתאמצים ומתנשפים אחרי. עמדנו כך כמה דקות, בעודי סורק את האולם הצפוף עם מאות האנשים המפוזרים. לא ידעתי את מי לחפש, אבל הנחתי שאם אראה אותו אזכר. בסוף ראיתי אותה, ומבטי נתקע עליה. היא הייתה בשמלה ארגמנית, עם חגורה שחורה... שער שחור ארוז במקלעת יהלומים, מטופפת על נעלי עקב שחורות. "זאת היא?" שאל הלבן.. הנהנתי. "מי זאת הייתה ?" שאל האיש הלבן. "תן לי לסיים את הסיפור, בסדר?" הצצתי בו שוכב על מיטתו ומביט בי בחיוך.
קול פיצוץ נשמע, והועפתי לאחור. מישהו גרר אותי עד קצה הכביש, ונותרתי חצי חירש בוהה במהומת אלוהים שהתרחשה מולי. עשן לבן עלה כסלילים מהחלונות המנופצים, ומעל הגג התנשא נד אש שפניו השמיימה. מעל הנד רכבו ארבעת האופנוענים כשהלבן יורה ממטה העץ שבידו מטחי כפור... הוא כיוון לעברי ועצמתי עיני. אחרי שנלקחתי לבית החולים הגיעה המשטרה. הם גילו בכיסי מעילי שני נפצים. המעיל נלקח למעבדה והוצבה עלי שמירה. אחרי כמה שעות הועברתי כפות אזיקים למטה החקירות. צרחתי שאלה היו ארבעה אופנוענים, אבל הם לא הקשיבו. עברתי ארבעה מדורי גיהנום עד המשפט. בסופו של דבר נגזרו עלי ארבעה מאסרי עולם. בעיתון נכתבה קונספירציה שהקנאה לאישתי הטריפה דעתי עלי, ובגינה הרגתי שש מאות שישים ושישה חפים מפשע.
"אף אחד לא מאמין שהיו אלה ארבעה אופנוענים, חוץ ממך". "עכשיו אפשר ללכת לישון?" שאל האיש בלבן.
|